ההשלמה עם סופיות המוות מביאה עמה שינוי חד בהתנהגות, ומעבר מתחינה ותקווה לקבלת המציאות. הדובר מבהיר את ההיגיון שמאחורי הפסקת הצום שלו מיד עם מות הילד. כאשר הוא שואל לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם, הוא מדגיש שהימנעותו מאוכל לא נבעה מחוסר מסוגלות פיזית לאכול, אלא הצום היה חלק בלתי נפרד מתחינתו ובקשתו מה' להציל את חיי הילד [ביאור שטיינזלץ].
כעת, משהוכרעה הכף, הוא פונה לשורת ההיגיון ושואל הַאוּכַל, כלומר האם יש בידי את היכולת [מצודת ציון], לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד לחיים באמצעות המשך הצום? התשובה לכך היא בשלילה. מתוך השלמה עם סדרי העולם הוא מצהיר אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, כלומר ביום מותו הוא זה שירד אל הילד אל הקבר [מצודת דוד]. אמירה זו טומנת בחובה גם את ההבנה שהילד ממשיך להתקיים במקום כלשהו, והאב עתיד לראות אותו שוב לאחר שיסיים את חייו שלו, אך בעולם הזה וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי [ביאור שטיינזלץ].