תגובתו העוצמתית של דוד למשל כבשת הרש חושפת את חוש הצדק המפותח שלו ואת סלידתו מניצול חלשים. שמיעת סיפורו של העשיר העושק את הרש מעוררת בו זעם ושאט נפש, מבלי שהוא מודע לכך שבאותו רגע הוא למעשה חורץ את דינו שלו.
המילים וַיִּחַר אַף מתארות את כעסו העז של דוד, אשר התעורר מכיוון שחשב כי מדובר במקרה אמיתי של תועבה שהתרחשה בפועל ולא במשל [מצודת דוד]. בסערת רגשותיו הוא נשבע, באומרו חַי ה' [ביאור שטיינזלץ], ופוסק כי בֶן מָוֶת הוא העושק, כלומר מגיע לו עונש מוות.
פסיקה זו מעוררת קושי, שכן על פי דין תורה העונש על גניבת כבש הוא תשלום כספי של ארבעה כבשים, ולא הוצאה להורג. הפרשנים מציעים מספר דרכים להסביר את החומרה היתרה שבה נקט דוד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד לא דן את האיש רק על עצם הגניבה, אלא על האכזריות והשפלות שבמעשה. בעוד ששופט רגיל פוסק על פי הדין היבש של התורה הבוחן את הפעולה עצמה, מלך רשאי לשפוט "משפט מלכות" בהתאם לצורך השעה ולבחון את רוע ליבו של הפושע. לקיחת הדבר היקר והיחיד שיש לאדם עני אינה סתם גזל, אלא עוול המעיד על אכזריות כה רבה, עד שאין לחמול על הפושע והוא חייב מיתה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
גישה נוספת מסבירה את חומרת העונש בכך שגזילת רכושו של אדם חסר כל שקולה ללקיחת נפשו ממש, ולכן דינו של הגוזל כרוצח [רש"י]. לעומת זאת, יש המפרשים כי דוד כלל לא התכוון להוציא את העשיר להורג בבית דין ארצי, אלא קבע כי הוא חייב מיתה בידי שמים. לפי תפיסה זו, חמדת רכושו של הדל נובעת מ"עין רעה", תכונה שחז"ל משווים לעבודה זרה, ולכן בנוסף לתשלום הכספי הנדרש ממנו, איש כזה ראוי לעונש מוות אלוקי [אלשיך].