הנביא נתן מציג בפני המלך דוד סיפור הנשמע כתקרית משפטית אמיתית שהתרחשה בעיר, ודורש את פסיקתו של המלך. מטרת הצגת הדברים כמשל היא לגרום לדוד לשפוט את המעשה בחומרה ובאופן אובייקטיבי, בטרם יבין כי הוא עצמו הנאשם בסיפור [ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
ברובד הפשט, הסיפור מתאר עובר אורח המגיע לביתו של אדם עשיר. המילה הֵלֶךְ מתארת אדם ההולך בדרכים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. העשיר חס על בהמותיו הרבות, וַיַּחְמֹל לשחוט מצאנו ומבקרו כדי להאכיל את האורח, ותחת זאת גוזל את כבשתו היחידה של הרש. חטאו של העשיר מועצם משתי סיבות: ראשית, היה לו שפע משלו והוא לא נזקק לגזל. שנית, העשיר כלל לא העריך את האורח מספיק כדי להשקיע בו מרכושו, אך ברגע שגזל את כבשת הרש, הוא הכין אותה והגיש אותה כאילו מדובר באדם נכבד [מלבי"ם].
הפרשנים שמים לב לשינוי בכינויו של ההולך בדרכים במהלך הפסוק. תחילה הוא נקרא הֵלֶךְ, לאחר מכן אֹרֵחַ, ולבסוף אִישׁ. בעוד שיש מי שמסביר כי מדובר בגיוון מילים שנועד ליופי המליצה בלבד [מצודת ציון], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן רמז פסיכולוגי ורוחני עמוק לתהליך השתלטות יצר הרע על האדם.
ההתדרדרות לחטא מתרחשת בשלבים. בתחילה, הפיתוי מופיע כהֵלֶךְ, עובר אורח חלש, עני וזמני. בשלב זה היצר רק מתחיל לפתות, וקל מאוד לכבוש אותו ולסרב לו. אם האדם אינו דוחה אותו, היצר הופך לאֹרֵחַ, אדם שמתארח ומשתקע. בשלב זה האדם כבר מתחיל לרצות בחטא ומקבל אותו בסבר פנים יפות, אף שעדיין יש בידו בחירה חופשית להתנגד. לבסוף, כאשר האדם נכנע לחלוטין, היצר הופך לאִישׁ, בעל הבית השולט באדם באופן מלא ומגרש את הקדושה מקרבו [רש"י, רלב"ג, אלשיך, חומת אנך].
תהליך זה משתקף במדויק במעשהו של דוד. ה' לא החטיא את דוד, אלא הותיר את ההתמודדות לבחירתו החופשית. דוד היה יכול בקלות לספק את תאוותו עם נשותיו שלו, המשולות לצאנו של העשיר, אך הוא נכנע ליצרו. כאשר דוד רק ראה את בת שבע, היצר היה בבחינת הלך. כאשר חמד אותה, היצר הפך לאורח. וכאשר לקח אותה אליו, היצר הפך לבעל הבית [מלבי"ם, אלשיך].