תשובתו של דוד לעבדיו חושפת את תפיסתו לגבי גבולות התפילה וההתמודדות עם אבל. כל עוד ריחפה סכנה על חיי הילד, היה מקום לתקווה ולפעולה רוחנית, אך משנקבע המוות, תם זמן הבקשה.
הפרשנים מסכימים כי צומותיו ובכיותיו של דוד לא נבעו רק מתוך צער וכאב על מחלת בנו, אלא היוו מאמץ אקטיבי ודרך של תפילה ותחנונים לרפואתו. ההיגיון המנחה את דוד הוא שראוי להתפלל רק על דברים אפשריים ולא על מצבים בלתי הפיכים. לכן, כל עוד הילד היה חי, אמר דוד מִי יוֹדֵעַ – מתוך מחשבה שמא גזירת המוות טרם נחתמה סופית וישנו עדיין סיכוי להצלה [מצודת דוד].
תקוותו הייתה כי וְחַנַּנִי ה', כלומר שה' ינהג בו במידת החסד והרחמים. מילה זו נכתבת במסורת באות יו"ד ("יחנני") אך נקראת באות וי"ו ("וחנני"), והפרשנים מציינים כי משמעותן של שתי הצורות זהה לחלוטין [מנחת שי, רד"ק]. כתוצאה מחסד אלוהי זה ציפה דוד כי וְחַי הַיָּלֶד, כלומר יתרפא לחלוטין מחוליו [ביאור שטיינזלץ].
אולם, מרגע שהילד מת, פקע הטעם לתפילה, שכן אין מתפללים על אדם מת שישוב לחיים. יתרה מכך, מוסבר כי ישנו הבדל בין סוגי האבל של דוד. בעוד שעל בניו הבוגרים, אמנון ואבשלום, בכה דוד מתוך צער ואבל טהור על אובדנם ולא כניסיון להשיבם, בכי על פעוט שמת שונה במהותו; מאחר שהתינוק טרם הפך לבן דעת, אובדנו אינו מצדיק את אותה רמת אבלות ובכי המאפיינת מוות של אדם בוגר [רד"ק]. לכן, משאבדה התקווה לרפא את הילד, קם דוד מאבלו.