שמואל ב, פרק י״ב, פסוק כ״ב

דוד מסביר לעבדיו כי צומותיו ובכיותיו לא נבעו רק מכאב, אלא היוו מאמץ אקטיבי של תפילה, שכן ראוי להתפלל אך ורק על מצבים הפיכים. כל עוד הילד היה חי, הוא נאחז בתקווה של מִי יוֹדֵעַ, מתוך מחשבה שמא גזירת המוות טרם נחתמה סופית. הוא ציפה כי וְחַנַּנִי ה', כלומר שה' ינהג בו ברחמים, וכתוצאה מכך וְחַי הַיָּלֶד ויתרפא לחלוטין מחוליו. אולם, מרגע שהילד מת פקע הטעם לתפילה, שהרי אין מבקשים על אדם מת שישוב לחיים. בניגוד לאבל ולצער הטהור על אובדן בנים בוגרים, מותו של פעוט שטרם הפך לבן דעת אינו מצדיק המשך בכי ואבלות משאבדה התקווה להצילו.