לאחר תקופה של חטא, משבר ואובדן, מסתמן שלב חדש של פיוס, לגיטימציה וחסד אלוהי. הולדת הבן החדש מסמלת את שיקום מערכת היחסים בין דוד, בת שבע והבורא, וסגירת מעגל של כאב.
וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע – דוד ניחם אותה על מות ילדם הראשון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בת שבע חוותה טלטלה רגשית קשה לאחר שנלקחה מאיש לאיש, ודוד ביקש לעודד את רוחה ולהבטיח לה שאם ייוולד להם בן נוסף, הוא זה שימלוך אחריו [ביאור שטיינזלץ].
אִשְׁתּוֹ – הפרשנים מציינים את שינוי התואר. אם עד כה היא נקראה "אשת אוריה", כעת, לאחר מותו, היא מוכרת באופן חוקי ומלא כאשתו של דוד [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת מסורת של נוסח שבו המילה נכתבה כ"אשו" (האש שלו), לרמז רעיוני על כך שהבא על אשת איש כמוהו כמי שלוקח אש לחיקו [רד"ק].
וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ – הכפילות של פעולות הביאה והשכיבה זוכה למספר הסברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות באה ללמד שבת שבע לא התעברה מהביאה הראשונה. לעומת זאת, יש המפרשים כי דוד כפל את מעשיו במכוון, על בסיס מסורת לפיה הדבר מסייע להולדת בן זכר, מתוך רצון עז להעמיד יורש [אלשיך]. ברובד הדרשני, המילים וַיָּבֹא אֵלֶיהָ מתפרשות כביאה בטענה ופולמוס: בת שבע סירבה תחילה להיזקק לדוד מחשש שהבן שייוולד יספוג בוז בשל חטאם המקורי. דוד פייס אותה, הוכיח לה שה' מחל לו, ונשבע לה שהבן שייוולד הוא שיירש את המלוכה [רד"ק, אברבנאל].
וַתֵּלֶד בֵּן (ויקרא) [וַתִּקְרָא] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה – בפסוק קיים הבדל בין הכתיב (ויקרא) לקרי (ותקרא). הכתיב "ויקרא" בלשון זכר מרמז לכך שה' הוא שקרא לו בשם זה, כפי שהבטיח לדוד שבימי בנו יהיה שלום ושקט [רד"ק, אברבנאל], או שדוד קרא לו כך בהסכמת ה' [מלבי"ם]. הקרי "ותקרא" בלשון נקבה מלמד שבת שבע היא שקראה לו בשם זה, על סמך הבטחת דוד והנביא [רד"ק]. השם שְׁלֹמֹה מסמל את השלום שהושג – הן מבחינה מעשית, שכן הילד נולד לאחר שהסתיימה פרשת הייסורים של הילד הראשון, והן מבחינה רוחנית, כעדות לכך שנעשה שלום בין דוד לאביו שבשמים [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. יש הסוברים שבת שבע קראה לו בשני שמות במקביל: גם "שלמה" וגם "וה' אהבו" כפשוטו [מצודת דוד].
וַה' אֲהֵבוֹ – הפסוק נחתם בהצהרה על חסד אלוהי המלווה את הילד כבר מתחילת יצירתו [ביאור שטיינזלץ]. תוספת האות וי"ו במילה וַה' באה ללמד שלא רק מידת הרחמים (המיוצגת בשם ה') אהבה את הילד, אלא אף מידת הדין הסכימה לכך ואהבה אותו [חומת אנך].