תוכחתו הקשה של הנביא נתן קורעת את המסווה מעל מעשיו של דוד, ומבהירה כי גם אם ניתן למצוא למעשים הצדקות משפטיות אנושיות, המבחן האמיתי הוא מוסר הכליות האלוהי. הנביא פותח בשאלה מדוע בזית, שכן ה' גמל עם דוד טובות רבות, ולכן התעלמותו מן הציווי האלוהי נחשבת לביזיון של ממש [מצודת דוד].
המילה בעינו נכתבת אמנם באות וי"ו, אך על פי המסורה היא נקראת כאילו נכתבה באות יו"ד – בְּעֵינַי [מנחת שי]. קריאה זו מדגישה כי הרעה נעשתה קודם כל בעיני ה' [ביאור שטיינזלץ]. כלומר, גם אם דוד יכול היה להצטדק מבחינה חוקית בבית דין של מטה, מעשיו נחשבים לרעים ופסולים בעיני ה' [מלבי"ם].
הפסוק מאשים את דוד באופן ישיר: הכית בחרב. אף על פי שדוד לא פגע באוריה במו ידיו, הפסוק מייחס לו את ההריגה משום שהוא זה שציווה להעמיד את אוריה במקום סכנה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הכלל ההלכתי הרגיל קובע כי "אין שליח לדבר עבירה", ולכן האחריות אמורה ליפול על מבצע המעשה (יואב) ולא על שולחו. אולם, דינו של מלך שונה; מכיוון שפקודת המלך היא מוחלטת ואנשים חוששים להמרות את פיו, השליחות מתקיימת והמלך נחשב לרוצח עצמו [רד"ק].
הנביא כופל את האשמה ומדגיש: ואותו הרגת בחרב בני עמון. כפילות זו מצביעה על חטא כפול וחמור הרבה יותר מאשר אילו דוד היה הורג את אוריה בעצמו [מצודת דוד]. לדוד לא היה את העוז להרוג את אוריה באופן ישיר וגלוי, ולכן שלח אותו אל מותו בערמה [ביאור שטיינזלץ], ותוך כדי כך עשה רעה נוספת כשהפיל אותו במכוון בידי שונאי ישראל [רד"ק].
הפרשנים מראים כיצד שני החטאים המרכזיים בפסוק – הריגת אוריה ולקיחת אשתו (ואת אשתו לקחת לך לאשה) – שלובים זה בזה לחלוטין ומהווים עילה ותוצאה. דוד הביא למותו של אוריה במטרה ברורה לשאת את בת שבע באופן חוקי ומוחלט. לכן, עצם העובדה שלקיחת האישה התאפשרה רק בעקבות ההריגה, הופכת את המוות בשדה הקרב לרצח מכוון, ואת הנישואין למעשה של גזל [מלבי"ם].