לאחר המשבר החמור, חל מפנה ביחסים שבין ה', דוד ונתן הנביא. הפעם, נתן אינו נשלח כדי לדבר קשות אל דוד ולהוכיחו, אלא להפך – הוא מביא עמו בשורה של אהבה ופיוס [ביאור שטיינזלץ]. ה' שולח את הנביא כדי להודיע לדוד כי הרך הנולד אהוב לפניו [מלבי"ם, אברבנאל].
בעקבות בשורה זו, נקרא שמו של הילד ידידיה, שמשמעותו היא אהוב לה', שכן המילה "ידיד" מבטאת עניין של אהבה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף בַּעֲבוּר ה' מדגיש כי השם הוענק לילד במיוחד משום שה' אהב אותו [רש"י, מצודת דוד]. סביב כתיבת השם ידידיה קיימת מחלוקת מסורתית האם מדובר במילה אחת מחוברת ומוחלטת, או שמא בשתי מילים נפרדות ("ידיד" ו"יה"), המפרידות בין מושג האהבה לשם ה' [מנחת שי].
אף על פי שהוענק לו השם ידידיה, הילד מוכר לדורות דווקא בשם שלמה. תחילה הוא אכן נקרא שלמה, ורק לאחר מכן, כשנודע לדוד על אהבת ה' מפי הנביא, הוא קרא לו גם ידידיה. הסיבה לכך שהמקרא ממשיך לקרוא לו תמיד שלמה טמונה בהבדל שבין מהות השמות: בעוד שהשם ידידיה מבטא את אהבתו האישית של ה' אל הילד, השם שלמה מורה על השלווה שעתידה להיות בישראל ועל הבשורה כי הוא זה שיבנה את בית ה' [אברבנאל].
מעבר למשמעות השם, עצם בחירתו של ה' בילד ואהבתו אליו משמשים כהוכחה למפרע על טיב הקשר שבין דוד לבת שבע. הגישה היא שחיילי בית דוד היו כותבים גט כריתות לנשותיהם בטרם צאתם למלחמה, ולכן בת שבע לא נחשבה לאשת איש. העובדה שה' אהב את הילד, רצה בו והועיד אותו למלוכה, מוכיחה כי הקשר לא היה בגדר איסור חמור, שכן ה' לא היה בוחר בילד שנולד מזנות או מאיסור אשת איש כדי להמשיך את שושלת המלוכה. מכאן עולה שבת שבע הייתה ראויה ומיועדת לדוד מראש, אלא שהקשר ביניהם מומש מוקדם מדי ובחיפזון [רלב"ג].