תגובתו של דוד למות בנו מעוררת פליאה עצומה בקרב סובביו, שכן היא מנוגדת לדרך הטבע של אדם האבל על מות יקירו. עבדי המלך תמהים על המעבר החד מהתנהגות של אבלות וצער בעוד הילד גוסס, לחזרה מהירה לשגרת החיים מיד לאחר מותו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי משמעות הביטוי בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי היא פשוטה: כל עוד הילד היה עדיין בחיים [מצודת דוד, רד"ק].
שאלתם של העבדים, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה, מוסברת במקורות ממספר כיווני חשיבה. הגישה המרכזית היא שהעבדים הניחו שצום המלך נבע מתוך צער עמוק על חולי הילד, ולא כחלק מתפילה, שהרי לתפילה בלבד אין חובה לסגף את הגוף. לאור זאת, הם לא הבינו מדוע עם מות הילד פסק הצער והוא קם לאכול. מנגד, יש המציעים פירוש חריף יותר לשאלת העבדים, לפיו הם חשדו שדוד כלל לא צם מכיוון שהילד חלה, אלא דווקא משום שהילד חי. כלומר, הם תהו שמא דוד ייחל למות הילד, ולכן ברגע שהילד מת הוא קם לאכול [מלבי"ם].
זווית נוספת לשאלת העבדים נוגעת להלכות תענית. העבדים סברו שמאחר שדוד הוא אדם יחיד שקיבל על עצמו צום בעת צרה, היה עליו להשלים את הצום עד סוף היום גם לאחר שהילד נפטר, בניגוד לתענית ציבור שניתן להפסיקה ברגע שהציבור נענה. לכן הם תמהו מדוע מיהר לאכול מיד [חומת אנך].
מעשיו של דוד מוסברים בכך שהשתדלות, תפילה וצום ראויים להיעשות רק על דברים שעדיין אפשריים. כל עוד הילד היה חי, דוד התפלל וקיווה שמא 'ה ירחם עליו, אך לאחר המוות אין בכך תועלת. עלתה השאלה מדוע דוד התפלל מלכתחילה, הרי ידע שזו גזירה מוחלטת מאת 'ה כעונש על חטאו. על כך משיבים הפרשנים שתי תשובות: או שדוד קיווה שעל ידי חזרה בתשובה 'ה יבטל את הגזירה, או שכל הצום והבכי נועדו רק כדי להסתיר מאשתו ומאנשיו את העובדה שהמחלה היא עונש על חטאו האישי. ברגע שהילד מת, דוד קיבל עליו את הדין, ולכן קם, השתחווה בבית 'ה, וחזר לשגרה [אברבנאל]. מבחינה הלכתית, הפסקת הצום המיידית של דוד מוצדקת בכך שכוונתו מראש הייתה לצום רק בתנאי שהילד יחיה, ומשמת הילד פקעה חובת הצום והוא לא נדרש להשלימו [חומת אנך].