אפילו כאשר אדם זוכה לסליחה אלוהית על חטאיו, ההשלכות הציבוריות של מעשיו עשויות לגבות ממנו מחיר כבד. נתן הנביא מבהיר לדוד כי אף על פי שחטאו האישי נסלח והוא לא יומת, עצם המעשה יצר נזק תדמיתי ומוסרי חמור המחייב ענישה.
המילה אפס משמעותה "אבל" או "רק" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הנביא מאשים את דוד באומרו נאץ נאצת, כלומר ביזית, הכעסת וחיללת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי את אויבי ה' משמש כאן כלשון נקייה וכינוי של כבוד כלפי מעלה. למעשה, הכוונה היא שדוד ניאץ וביזה את ה' עצמו, אך הכתוב תולה זאת באויבי ה' כדי שלא לייחס ביזיון ישיר לאלוהים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים מספר רבדים להבנת אותו חילול השם שגרם דוד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד במעשיו נתן פתחון פה לשונאי ישראל. הרשעים ואויבי ה' יוכלו כעת ללמוד ממעשיו, להצדיק את רשעותם ולטעון שמעשים רעים כאלו נעשים גם על ידי מנהיגי ישראל, דבר הגורם לחילול ה' גדול [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. זווית אישית יותר מציגה את דוד כמי שבעבר היה מוכיח פומבית, מחרף ומנאץ את אותם "אויבי ה'" על חטאים של שפיכות דמים ולקיחת נשי אחרים. העובדה שדוד נכשל באותו עניין בדיוק שעליו הטיף לאחרים, הופכת את החטא למר וקשה במיוחד [אברבנאל]. מנגד, ישנה תפיסה שלפיה הביזיון נובע דווקא ממידת הרחמים האלוהית: ה' בחר למחול לדוד כדי ללמד את הדורות הבאים על כוחה של התשובה, אך סליחה זו עצמה תגרום לאויבי ה' – אלו שמסרבים לחזור בתשובה – לזלזל ולהכעיס את ה' עוד יותר בחושבם שהוא מקבל גם חוטאים כאלה [מלבי"ם].
כתוצאה מחילול השם, נגזר העונש: גם הבן הילוד לך מות ימות. הילד שנולד מבת שבע ימות כגמול הולם למעשה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עולה השאלה מדוע הסתפק ה' בעונש זה ולא ציווה על דוד לגרש את בת שבע מיד. ההסבר לכך נעוץ בעובדה שחיילי בית דוד היו נוהגים לכתוב גט גירושין לנשותיהם לפני צאתם למלחמה. לכן, עם מותו של אוריה, התברר למפרע שבת שבע הייתה פנויה, ודוד לא חטא באשת איש מבחינה משפטית טהורה. ה' בחר להשאיר את העונש בסתר ולתת לילד למות מבלי לפרסם את המניע, כדי למנוע חילול ה' נוסף ופגיעה בכבוד המלכות והתורה שהיו נגרמים לו היה מצווה על גירוש פומבי. למעשה, בת שבע הייתה מיועדת מראש לדוד בחכמה העליונה כדי להוליד את שלמה המלך, אך דוד חטא בכך שפעל מתוך יצר ולקח אותה בטרם עת. לכן, הילד הראשון, שהורתו הייתה בחטא ובפזיזות, נחשב כפרי בוסר שטרם הבשיל ועל כן לא נועד לחיות, בעוד ששלמה, שנולד לאחר מכן בזמן הראוי ובהיתר, נבחר להמשיך את השושלת [אברבנאל, מלבי"ם].