מיד לאחר תוכחת הנביא, הגזירה האלוהית מתחילה להתקיים בפועל. הכתוב פותח במילים וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל־בֵּיתוֹ, ציון זמן שנועד להמחיש כי תכף עם עזיבתו של הנביא החלה הפורענות להתרחש [רד"ק, אברבנאל]. עזיבה מיידית זו, ללא שהות נוספת מצידו של נתן, נועדה גם לבטא את כעסו של ה' כלפי דוד, שכן הנביא לא חלק לו כבוד ולא נשאר לשבת עמו [רד"ק].
מיד עם לכתו של נתן, וַיִּגֹּף ה' את הילד, כלומר הכה אותו במחלה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מקפיד לתאר את אם הילד בתור אֵשֶׁת אוּרִיָּה, כדי להדגיש שמבחינת ה' היא עדיין נחשבה כאשתו של אוריה [מלבי"ם].
בעקבות המכה הילד וַיֵּאָנַשׁ. בעוד שיש מי שמפרש מונח זה כתיאור כללי של חולי [רש"י], רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בהחמרה משמעותית של המצב. המחלה הפכה לכבדה, כאובה וקריטית, עד שהילד הגיע למצב אנוש [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], חולי סופני שבעקבותיו הילד מת ביום השביעי [רלב"ג].