לאחר הניצחון על בני עמון, נלקח סמל השלטון המרכזי והמפואר ביותר והועבר לידי שלטון ישראל. לקיחת הכתר אינה רק אקט של שלל, אלא סמל מובהק להעברת המלכות והריבונות.
הפרשנים נחלקו למי הייתה שייכת עֲטֶרֶת מַלְכָּם. על פי הפשט, מדובר בכתר של מלך בני עמון בשר ודם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם, גישה אחרת מפרשת שהמילה "מלכם" מכוונת לאליל המרכזי והשוקץ של בני עמון, שנקרא "מִלְכֹּם" או "מולך", ומראשו נלקחה העטרה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש זה מעורר קושי הלכתי: כיצד יכול היה דוד ליהנות מעבודה זרה האסורה בהנאה? על כך עונה רש"י, על פי דברי חז"ל, כי איתי הגתי ביטל את העטרה ממעמדה כאליל, שכן גוי יכול לבטל עבודה זרה. מנגד, הרד"ק דוחה הסבר זה בתוקף. לטענתו, איתי הגתי היה יהודי מישראל שהתגורר בעיר גת, ודוד כלל לא היה זקוק לו לשם כך, שכן יכול היה לצוות על כל גוי שהיה תחת שלטונו לבטל את העטרה, ואפילו בעל כורחו.
הפסוק מציין כי בעטרה הייתה משובצת אֶבֶן יְקָרָה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אך משקלה העצום של העטרה, כִּכַּר זָהָב, מעורר תמיהה כיצד וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד, שהרי אדם אינו יכול לשאת משא כה כבד על ראשו. הפרשנים מציעים מספר פתרונות לכך:
הגישה המרכזית היא שהעטרה לא הונחה ישירות על ראשו של דוד ככתר רגיל, אלא הייתה תלויה באוויר למעלה מראשו בשעה שישב על כסא המלכות [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה מובאת דעת חז"ל כי אבן שואבת היא שהעמידה את העטרה באוויר [רד"ק].
הסברים נוספים מציעים כי דוד אכן הניח את העטרה על ראשו, אך עשה זאת רק לפרקים ולזמן מועט שבו יכול היה לסבול את משקלה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, המונח "ככר זהב" אינו מתייחס כלל למשקל הפיזי של הכתר, אלא מבטא את השווי הכלכלי של האבן היקרה שהייתה משובצת בו [רד"ק].
בנוסף לכתר המלכותי, וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד, כלומר דוד הוציא שלל רב ועצום מתוך העיר הגדולה [ביאור שטיינזלץ].