המערכה הצבאית הארוכה נגד בני עמון מגיעה לנקודת הכרעה אסטרטגית, כאשר יואב בן צרויה מצליח להבקיע את הגנת האויב אך בוחר לעצור רגע לפני הניצחון הסופי.
הפרשנים נחלקו בהבנת המושג עִיר הַמְּלוּכָה. הגישה המרכזית היא שלא מדובר בעיר רבה עצמה, אלא במתחם נפרד, מעין קריה או היכל מלך מבוצר, שהיה ממוקם מחוץ לעיר וסמוך אליה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. הפרדת ארמון המלך מן העיר הייתה מנהג מקובל באותם ימים, שנועד למנוע חיכוך וטרחה בין ענייני המלוכה לבין תושבי העיר [אברבנאל]. מנגד, ישנה דעה הסבורה כי העיר הייתה מוקפת בשתי חומות, וכי עִיר הַמְּלוּכָה היא למעשה השטח התחום בחומה החיצונית, בעוד החומה הפנימית הגנה על המבצר הראשי [רש"י].
לכידת מתחם זה לא הייתה רק הישג סמלי, אלא מהלך צבאי מכריע. באותו מתחם מלכותי נמצאו מקורות המים שסיפקו שתייה לכל תושבי העיר רבה, ולכן מקום זה מכונה גם "עיר המים" [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. ברגע שיואב השתלט על מקור המים, הוא ידע כי נפילת העיר כולה היא בלתי נמנעת, שכן התושבים יכנעו עד מהרה בשל הצמא [מלבי"ם, אברבנאל].
אף על פי שהדרך לכיבוש העיר המרכזית הייתה כעת פתוחה וקלה, יואב בחר לעצור את התקדמותו. מתוך נאמנות עמוקה לדוד, הוא נמנע מלהשלים את המלאכה בעצמו, והעדיף לקרוא למלך להגיע ולהנחית את המכה הסופית. מטרתו הייתה שהניצחון המפואר על העיר הגדולה ייקרא על שמו של דוד, ולא על שמו של שר הצבא [רד"ק, אברבנאל].