בשעת משבר עמוק, דוד המלך בוחר שלא להיכנע לגזירה האלוהית על מות בנו, אלא להיאבק עליה באמצעות תפילה ותענית. למרות שהנביא כבר הודיע לו במפורש כי הילד ימות, דוד מתפלל בְּעַד הַנַּעַר, כלומר על הילד הקטן [ביאור שטיינזלץ], מתוך אמונה עמוקה שתפילה יכולה להועיל ולבטל את רוע הגזירה [רד"ק, מלבי"ם]. מאחר שדוד כבר ספג עונשים כבדים אחרים שהובטחו לו, הוא קיווה שה' יחוס עליו ויעביר ממנו לפחות את עונש מות הילד [רד"ק]. מעבר לכך, דוד הבין שמטרת הגזירה היא למרק את עוונו, ולכן קיווה שיוכל להחליף את מות הילד בעינוי עצמי ובצום מצידו [מלבי"ם].
גישה רוחנית עמוקה יותר מסבירה את הבחירה המדויקת של הפסוק במילה הַנַּעַר ולא במילה "הילד". לפי גישה זו, נפש הילד שירדה לעולם נשאה עמה חטא מגלגול חיים קודם (מתקופה שבה כבר נחשבה "נער" בר עונשין). מות הילד נועד למעשה לכפר בו זמנית הן על אותו חטא קדום של הנפש והן על חטאו של דוד. בתפילתו, דוד קיווה להשיג כפרה כפולה לשני החטאים הללו דרך סיגופיו שלו, וכך להשאיר את הילד בחיים [אלשיך].
כדי לבטא את תשובתו, וַיָּצָם דָּוִד צוֹם. הפסוק מתאר את מהלכו של אותו יום קשה במילים וּבָא וְלָן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד שהה לאורך כל היום בבית ה', שם צם והתפלל, ובשעות הערב שב אל ביתו, לן בלילה מבלי לאכול דבר, וְשָׁכַב אָרְצָה על הקרקע. מנגד, יש המפרשים את המילה וּבָא לא כהגעה פיזית הביתה, אלא ככניסה לתוך מצב של תענית רצופה; דוד קיבל על עצמו את הצום עוד מבעוד יום, "בא" אל תוך התענית, והמשיך אותה ברצף אל תוך הלילה כשהוא שוכב על הארץ [אלשיך].