שמואל ב, פרק י״ב, פסוק ט״ז

דוד מסרב להיכנע לגזירה האלוהית על מות בנו, ומתפלל אל ה' בְּעַד הַנַּעַר, כלומר על הילד הקטן, מתוך אמונה שתפילה יכולה לבטל את העונש. הוא מקווה שעינוי הנפש שלו יחליף את מות הילד ויכפר על עוונו של דוד, ואף יכפר על חטא מגלגול קודם של נשמת הילד. כדי לבטא את תשובתו וַיָּצָם דָּוִד צוֹם ובילה את יומו בתפילה בבית ה'. לעת ערב הוא שב אל ביתו, וּבָא וְלָן בלילה מבלי לאכול דבר בעודו ישן על הקרקע וְשָׁכַב אָרְצָה, ויש המפרשים כי לא מדובר בהגעה פיזית הביתה אלא בכניסה למצב של תענית רצופה מבעוד יום שנמשכה אל תוך הלילה.