לאחר ימים של ציפייה מתוחה, תחנונים וצומות מצד המלך, מגיעה נקודת ההכרעה הטראגית. התינוק הולך לעולמו, ובארמון משתררת אווירה של חרדה כבדה. עבדי המלך ניצבים בפני דילמה קשה, מתוך חשש עמוק לתגובתו של אב שבור לב שמאמציו הרוחניים לא הועילו.
הציון מתי התרחש האירוע, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, זוכה למספר פירושים. יש המבארים כי מדובר ביום השביעי לתחילת מחלתו של הילד [מצודת דוד], ויש הרואים בכך את היום השביעי לתפילתו ולצומו של דוד [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת גורסת כי זהו היום השביעי ללידת התינוק [מלבי"ם, מצודת דוד]. לציון זמן זה ישנה גם משמעות הלכתית, שכן מכיוון שהילד נפטר לפני שהשלים שלושים ימי חיים, לא חלו על דוד דיני אבלות רשמיים [מלבי"ם, אלשיך]. עם זאת, ישנה דעה כי דוד נמנע מלהתאבל בגלוי רק כדי להסתיר מהעם את דבר זהות אביו של התינוק, בעוד שבת שבע אשתו התאבלה בפרסום [אלשיך].
כאשר הילד מת, הכתוב מתאר כי וַיִּרְאוּ עבדי דוד להגיד לו. משמעות המילה היא שפחדו [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה נכתבת באות יו"ד אחת בלבד, כדי להורות על חיסרון של אות יו"ד נוספת שהיא פ"א הפועל [מנחת שי].
העבדים מנמקים את פחדם בכך שכאשר הילד היה חי, דוד וְלֹא שָׁמַע בקולם, וזאת בשל גודל יגונו ותוגתו [מצודת דוד]. מתוך כך, הם מסיקים קל וחומר לגבי תגובתו כעת, וחוששים כי אם יבשרו לו על המוות, הוא וְעָשָׂה רָעָה. הפרשנים מסכימים כי החשש המרכזי היה שדוד ימיט אסון על עצמו ויפגע בגופו מרוב צער וייאוש [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
החשש של העבדים נבע גם מהבנתם את המניע הדתי של דוד. הם סברו כי דוד צם ובכה כדי לכפר על חטאו ולהחיות את הילד. כעת, משמת הילד, הם פחדו שדוד ירגיש כי תפילתו לא התקבלה, עוונו לא כופר, והוא יישא באשמה על היותו סיבת מיתתו של בנו, מה שעלול להוביל אותו למעשה קיצוני [אלשיך].