קרה לכם פעם ששמעתם על מעשה לא הוגן וממש כעסתם, ואז פתאום הבנתם שגם אתם עשיתם פעם משהו דומה? הנביא נתן בא אל המלך דוד ומספר לו סיפור שנשמע כמו מקרה משפטי אמיתי שקרה בעיר. הוא עושה את זה כדי שדוד יקשיב לסיפור מהצד ויחליט מה העונש שמגיע לאותו אדם, עוד לפני שהוא יגלה שהוא עצמו הנאשם בסיפור.
בסיפור מגיע הֵלֶךְ, שזה אדם שעובר בדרכים, אל ביתו של אדם עשיר. העשיר ריחם על הבהמות הרבות שלו, וַיַּחְמֹל עליהן, ולא רצה לקחת מהן כדי להאכיל את האורח. במקום זאת, הוא גזל את הכבשה היחידה והאהובה של השכן העני שלו. המעשה הזה חמור מאוד, כי לעשיר היה שפע משלו והוא לא היה צריך לגנוב. בנוסף, הוא אפילו לא העריך את האורח מספיק כדי לתת לו מהרכוש שלו, אבל ברגע שגנב את הכבשה של העני, הוא פתאום הכין והגיש אותה כאילו האורח הוא אדם מאוד נכבד.
אם תשימו לב, במהלך הסיפור המילה שמתארת את האורח משתנה. בהתחלה הוא נקרא הֵלֶךְ, לאחר מכן אֹרֵחַ, ולבסוף אִישׁ. למה? יש כאן רמז חכם מאוד לאופן שבו יצר הרע עובד עלינו. ההידרדרות למעשה רע קורית בשלבים. בהתחלה, הפיתוי מופיע כמו הֵלֶךְ, עובר אורח חלש וזמני שקל מאוד להגיד לו לא. אם לא דוחים אותו, הוא הופך להיות אֹרֵחַ, מישהו שמתארח אצלנו ואנחנו מתחילים לקבל אותו בסבר פנים יפות. בסוף, אם אנחנו נכנעים לגמרי, היצר הופך להיות אִישׁ, בעל הבית ששולט בנו לגמרי ומגרש מאיתנו את המעשים הטובים.
זה בדיוק התהליך שקרה לדוד. ה' לא הכריח אותו לחטוא, אלא השאיר לו את הבחירה החופשית. דוד היה יכול להסתפק בשפע ובמשפחה שה' כבר נתן לו, שדומים לצאן הרב של העשיר. אבל כשהוא ראה את בת שבע, היצר הרע היה רק כמו עובר אורח. כשהוא התחיל לחמוד אותה ולרצות אותה, היצר הפך לאורח, וכשהוא ממש לקח אותה אליו, היצר כבר הפך לבעל הבית שהשתלט עליו.