יצא לכם פעם לראות מישהו כל כך עצוב, עד שאין לו חשק לעשות שום דבר, אפילו לא לאכול? המלך דוד שוכב על הארץ וצם מרוב צער על התינוק החולה שלו. האנשים החשובים והמכובדים בארמון, שנקראים זִקְנֵי בֵיתוֹ, ניגשים אליו ומנסים לעזור לו לקום ולאכול משהו. אבל דוד וְלֹא אָבָה, כלומר הוא פשוט לא רצה לקום. הוא גם סירב לטעום אפילו כמות קטנה מאוד של אוכל, ולזה מתכוונת המילה בָרָא שמשמעותה אכילה מועטת.
האנשים סביבו התחילו לדאוג מאוד ופחדו שמרוב עצב הוא עלול לפגוע בעצמו. אבל השכיבה על הרצפה והצום נמשכו רק יום או יומיים. הסיבה לכך היא שהתינוק, לצערנו, נפטר ביום השביעי ללידתו. בגלל שהוא היה כל כך קטן ועוד לא הגיע לגיל שמונה ימים כדי לעבור ברית מילה, לא חלו על דוד ההלכות הרגילות של אבלות. לכן, ברגע שהתינוק נפטר, דוד הפסיק לצום ולהתענות. הוא קם, התרחץ והלך מיד לבית ה׳. הוא עשה זאת כדי לקבל באהבה את מה שקרה ולהודות לה׳, כי הוא הבין שצריך להודות גם על דברים קשים ועצובים, בדיוק כמו שמודים על דברים טובים.