תארו לעצמכם שאתם צריכים להעיר למלך חזק וחשוב על טעות שהוא עשה. איך עושים את זה בלי שהוא יכעס או ינסה מיד להגן על עצמו? זה בדיוק מה שקרה כאשר ה' שלח את נתן הנביא אל דוד המלך. נתן ידע שאם הוא יגיד לדוד ישירות שהוא טעה, דוד עלול להסביר שמבחינת החוק היבש הוא פעל בסדר. לכן, נתן בחר בדרך מתוחכמת וסיפר לו משל, סיפור עם מוסר השכל, כדי שדוד ישפוט את המקרה בעצמו בלי לדעת שהסיפור בעצם עליו.
המשל מספר על שני אנשים שגרים באותה העיר. העובדה שהם גרו קרוב זה לזה מראה כמה לא הוגן היה האיש בסיפור, כי הוא הכיר היטב את השכן שלו ובכל זאת בחר לקחת דווקא ממנו. איש אחד היה עשיר מאוד, והשני היה רָאשׁ, כלומר אדם עני ודל. האיש העשיר בסיפור רומז לדוד המלך, והאיש העני רומז לאוריה. בסיפור, לעני הייתה רק כבשה קטנה אחת שהוא אהב והייתה לו ממש כמו בת משפחה.
כאשר נתן מספר על אורח שמגיע אל האיש העשיר, הוא מתאר אותו בשלושה שלבים: בהתחלה הוא קורא לו הלך, מישהו שרק עובר בדרך, אחר כך אורח שנשאר קצת, ולבסוף איש, כלומר בעל הבית ששולט במקום. השלבים האלה מלמדים אותנו איך יצר הרע עובד. בהתחלה הוא רק מחשבה קטנה שחולפת בראש, אחר כך המחשבה נשארת קצת יותר, ואם לא עוצרים אותה, היצר משתלט וגורם לאדם לעשות טעויות גדולות, בדיוק כפי שקרה לדוד כשהטעות שלו הלכה וגדלה משלב לשלב.
אולי תשימו לב שחסר בסיפור פרט חשוב, נתן בכלל לא מספר שהעשיר פגע בעני פגיעה חמורה, אלא רק שלקח את הכבשה שלו. נתן עשה זאת בכוונה כדי להסתיר את המטרה של הסיפור, כך שדוד לא יחשוד וישמור על פיו. נתן רצה שדוד יכעס מאוד רק על גזלת הכבשה ויפסוק לעשיר עונש חמור. ברגע שדוד יעשה זאת, הוא יבין בעצמו שאם על לקיחת רכוש מגיע עונש כל כך כבד, קל וחומר שעל המעשים שלו עצמו הוא צריך לקחת אחריות מלאה.