שמואל ב, פרק י״ב, פסוק כ״ח

קרה לכם פעם שהתאמצתם מאוד על יצירה או משימה, וכשהייתם ממש קרובים לסיים אותה, נתתם למישהו אחר את הכבוד לחתום עליה את שמו? שר הצבא יואב נמצא בדיוק במצב כזה. הוא נלחם בעיר רבה, כבש את מקורות המים שלה, ויודע שללא מים אין לעיר שום סיכוי להחזיק מעמד. הניצחון כבר מובטח. אבל במקום לסיים את הקרב ולהיות המנצח הגדול, יואב עוצר הכול. הוא פונה למלך דוד ומבקש ממנו: וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם, כלומר, קבץ את שאר הצבא. יואב ממשיך ומבקש וַחֲנֵה עַל הָעִיר, שזה אומר להקים מחנה צבאי סביב העיר כדי להשלים את הכיבוש שלה. יואב מסביר לדוד בדיוק למה הוא קורא לו: פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר. מכיוון שהניצחון כבר כל כך קרוב וודאי, יואב אומר שכאשר הוא יכבוש את העיר בעצמו, התוצאה תהיה וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ. כל האנשים יגידו שיואב הוא זה שכבש את העיר, והוא יקבל את כל התהילה. מתוך נאמנות עצומה, יואב מוותר על הכבוד האישי שלו. הוא רוצה שדוד יגיע כדי להשלים את המערכה, וכך הניצחון המרשים יירשם לזכותו של המלך.