עם קבלת הבשורה על מות הילד קם דוד מאבלו ומתנקה מסימני הצער. הוא מתרחץ, וַיָּסֶךְ את גופו בשמן, וכן וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו ומחליף את בגדיו שהתכסו בעפר כששכב על הארץ, כאשר המילה נכתבת ביחיד ונקראת ברבים. לאחר מכן מגיע דוד לבית ה' בנראות מכובדת כדי להשתחוות ולהודות על הרעה, ואז וַיִּשְׁאַל שיביאו לו אוכל. התנהגות זו מתאפשרת למרות איסורי האבלות משום שדוד פעל בטרם הקבורה, או משום שהתינוק מת ביומו השביעי ונחשב לספק נפל שאין מתאבלים עליו. לפי ההסבר השני, פליאת העבדים נבעה רק מהיעדר הצער האנושי הטבעי, על אף שסביר כי דוד ידע שההיריון הושלם ולמעשה כן חלה עליו חובת האבלות.
שמואל ב, פרק י״ב, פסוק כ׳
וַיָּ֩קׇם֩ דָּוִ֨ד מֵהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שִׂמְלֹתָ֔ו וַיָּבֹ֥א בֵית־יְהֹוָ֖ה וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּבֹא֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וַיִּשְׁאַ֕ל וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לֶ֖חֶם וַיֹּאכַֽל׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.