לאחר תקופה ארוכה של שנאה כבושה, מחשבותיו של אבשלום לנקום באמנון מבשילות לכדי תוכנית פעולה מעשית. אירוע זה מהווה את תחילת התגשמות נבואת הזעם שניתנה לדוד, לפיה החרב לא תסור מביתו לעולם [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
ההמתנה לביצוע הנקמה נמשכה לִשְׁנָתַיִם יָמִים, כלומר שתי שנים שלמות [מצודת ציון]. לשהות ארוכה זו מובאים שני הסברים מרכזיים. מן ההיבט המעשי והפסיכולוגי, אמנון נשמר מפני אבשלום, ולכן אבשלום נזקק לזמן ממושך כדי להעמיד פנים, להחניף לו ולגרום לו לחשוב שהמשטמה נשכחה לחלוטין. רק מתוך תחושת ביטחון כוזבת זו, יכול היה אמנון להיענות להזמנתו של אבשלום [אברבנאל]. מן ההיבט הרוחני, מובא בתלמוד הירושלמי כי זכויותיו של אדם יכולות לעכב את עונשו. עונשו של אמנון נדחה בשנתיים משום שבאותה תקופה הוא היה עוסק בלימוד תורה [אברבנאל].
ההזדמנות להוציא את התוכנית אל הפועל מגיעה כאשר וַיִּהְיוּ גֹזְזִים, כלומר בעת גז הצאן [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי בימים ההם היה מנהג רווח לערוך משתה גדול ושמחה מיוחדת ביום שבו היו גוזזים את הצאן, כפי שמוכר גם מסיפורו של נבל הכרמלי. חגיגת הגז סיפקה לאבשלום אמתלה טבעית ושמחה להזמין אליו את כל בני המלך [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
החגיגה נערכת בבעל חצור אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם. משמעות המילה "עם" בהקשר זה היא סמוך וקרוב לנחלת שבט אפרים, בדומה לשימוש במילה זו בפסוק "עם באר לחי ראי" [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].