רגע הגשת המזון משמש כנקודת המפנה שבה עובר אמנון לשלב הביצוע של מזימתו האפלה. תמר מסיימת את הכנת האוכל ולוקחת את המשרת, המבוארת על ידי רוב הפרשנים כמחבת או אלפס המיועדים לטיגון, אם כי יש המפרשים שמדובר בקערה [שטיינזלץ]. בפעולת ותצק לפניו, תמר יוצקת את הלביבות – בצק שטוגן בשמן – מתוך כלי הבישול אל תוך הקערה של אמנון [רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג]. היא מקפידה לעשות זאת ממש לנגד עיניו, כהמשך ישיר לדרישתו המוקדמת שתכין את המזון בנוכחותו [רלב"ג].
אולם, תגובתו של אמנון מפתיעה: וימאן לאכול. הפרשנים מציגים גישות שונות באשר למניע מאחורי סירוב זה, המשקפות את שלבי תוכניתו. יש המסבירים כי סירובו נבע מכך שתמר הסתפקה ביציקת האוכל לפניו ולא הגישה לו אותו ישירות בידיה. אמנון השתמש בכך כאמתלה וסילק את הנוכחים, כדי לאלץ אותה להאכיל אותו בעצמה ללא תיווך של משרתים [מלבי"ם]. גישה אחרת מדגישה כי האוכל כלל לא עניין אותו, וסירובו נבע ממחשבתו הרעה והמתוכננת מראש. מטרתו האמיתית הייתה להוביל את תמר אל החדר הפנימי והמבודד, שם יוכל לממש את תאוותו בכוח מבלי שאיש בחוץ ישמע את קולה ויבוא לעזרתה [רלב"ג, אברבנאל].
לשם הגשמת מזימתו, אמנון פוקד להוציא כל איש מעלי, כלומר לסלק מאצלו את כל המשרתים והמבקרים ששהו בחדר [מצודת ציון, שטיינזלץ], וכך הוא מבטיח שיישאר עמה ביחידות.