השנאה העמוקה שרחש אבשלום כלפי אמנון בעקבות הפגיעה בתמר באה לידי ביטוי בשתיקה מוחלטת. במקום להתעמת עם המעשה, אבשלום בחר בניתוק קשר מוחלט, אסטרטגיה שהסתירה תוכנית נקמה שהלכה ונרקמה.
הביטוי לְמֵרָע וְעַד טוֹב משמעו שאבשלום לא דיבר עמו על שום דבר, בין אם רע ובין אם טוב [מצודת דוד]. מבחינה דקדוקית, המילה לְמֵרָע מנוקדת בקמץ תחת האות רי"ש, כפי שנקבע במסורת [מנחת שי].
מתוך עוצמת השנאה, אבשלום לא היה מסוגל להוציא מפיו אפילו דברי תוכחה [ביאור שטיינזלץ]. שתיקה זו לא הייתה מקרית, אלא מהלך מחושב. אבשלום שמר את האיבה בלבו והמתין לשעת כושר לנקום. ההימנעות מכל שיח נועדה למנוע מאמנון לחשוד בדבר [מלבי"ם, מצודת דוד]. יתרה מזאת, השתיקה המוחלטת מצד דוד ומצד אבשלום גרמה לאמנון להיות שאנן ולשכוח את המעשה שעשה [מלבי"ם].
מתוך התנהלות זו, עולה תובנה הנוגעת לטבע האדם ולפתרון סכסוכים. אילו אבשלום היה מוכיח את אמנון ופותח עמו בדברים קשים ("למרע"), ייתכן שהדבר היה מביא לפיוס ולסוף חיובי ("ועד טוב"). עצם הדיבור על הפגיעה עשוי היה להסיר את השנאה, אך משום שאבשלום סירב לדבר כלל, השנאה התקבעה ונותרה בעינה [מלבי"ם, רלב"ג].