שמואל ב, פרק י״ג, פסוק כ״ג

לאחר תקופה ארוכה של שנאה כבושה, תוכנית הנקמה של אבשלום באמנון מבשילה לכדי מעשה, ובכך מתחילה להתגשם נבואת הזעם כי החרב לא תסור מבית דוד לעולם. ההמתנה לביצוע הנקמה נמשכה לִשְׁנָתַיִם יָמִים, כלומר שתי שנים שלמות, הן משום שזכויותיו של אמנון בלימוד תורה עיכבו את עונשו, והן משום שאבשלום נזקק לזמן ממושך כדי להעמיד פנים ולגרום לאמנון להרגיש בטוח. ההזדמנות לפעולה מגיעה כאשר וַיִּהְיוּ גֹזְזִים, בעת גז הצאן, שכן באותם ימים נהוג היה לערוך משתה גדול ושמחה מיוחדת ביום זה. חגיגה זו סיפקה לאבשלום אמתלה טבעית להזמין את כל בני המלך אליו לבעל חצור אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם, כלומר אזור הסמוך לנחלת שבט אפרים.