יואב שר הצבא, שהיה קרוב לדוד ודאג לשלומו, מזהה את הלך הרוח הרגשי והמורכב של המלך כלפי בנו הגולה. הבנה זו מובילה אותו לרקום תחבולה פוליטית עקיפה, במקום לפנות אל המלך בדרך המקובלת. מבחינה מסורתית ולשונית, המילים בֶּן צְרֻיָה נכתבות בפסוק זה כשהן חסרות את האות וי"ו, והאות יו"ד מופיעה ללא דגש [מנחת שי].
באשר למשמעות המילים כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם, קיימת מחלוקת קוטבית בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי כוונת הכתוב היא שלבו של המלך היה טוב על אבשלום, והוא השתוקק והתגעגע אליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יואב הכיר בכך מתוך דבריו המפורשים של דוד [רד"ק] או מתוך היכרותו העמוקה עמו [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה הפוכה מפרשת כי לבו של המלך היה דווקא נגד אבשלום. לפי דעה זו, דוד עדיין נטר איבה עמוקה לבנו ורצה לנקום בו על מעשיו [מלבי"ם, אברבנאל].
על אף המחלוקת לגבי טיב רגשותיו של דוד, הפרשנים מסכימים כי עוצמת הרגש, תהא אשר תהא, היא שהניעה את יואב לפעול בעורמה. המילים וַיֵּדַע יוֹאָב מלמדות כי הוא הבין את המצב לאשורו, אך ירא לגשת אל המלך ולבקש בגלוי את החזרת אבשלום [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. יואב חשש שמא דוד יסרב מיד, או יגער בו על כך שהוא מנסה ללמד את המלך דעת ולהתערב בהחלטותיו [אלשיך].
משום כך, בחר יואב שלא לדבר עם דוד פנים אל פנים [אברבנאל], אלא שלח אישה חכמה מתקוע כדי להציג בפני המלך סיפור בדוי. התחכום בבחירת אישה נבע מכך שהמלך יאפשר לה לסיים את דבריה ולא יקטע אותה בזעם, כפי שהיה עושה לו יואב היה פונה אליו ישירות. באמצעות הצגת מקרה הדומה למעשה אבשלום, קיווה יואב להוביל את דוד להכריע את הדין בעקיפין, מבלי שישים לב, ובכך לסלול את הדרך להשבת הבן הנדח [אלשיך].