לאחר תקופת גלות ארוכה והמאמצים המורכבים להשיבו הביתה, נוצרת בעיר הבירה מציאות מתוחה ובלתי פתורה. הפער הפיזי אמנם נסגר, אך הניתוק הרגשי והפוליטי בין האב לבנו נותר בעינו.
וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. למרות שדוד דאג להשיב את בנו מן הגלות, הוא עמד בסירובו ולא רצה לדבר עמו [ביאור שטיינזלץ]. על אף כל האירועים הקודמים והסיבות שהובילו לחזרתו, הניתוק המוחלט נמשך שנתיים שלמות [אברבנאל].
התנכרות זו מצד דוד הייתה כה עמוקה, עד שהמלך אף לא הגיע לנחם את אבשלום על מות בניו. יחס זה הבהיר לאבשלום את שנאת המלך כלפיו, והוא הבין כי לא נותר כל סיכוי שדוד ימליך אותו אי פעם. ההכרה במציאות זו היא שעוררה בו מחדש את הרצון למרוד [מלבי"ם].
על רקע ישיבתו בירושלים באותה התקופה, אבשלום התבלט ביופיו יוצא הדופן, ובמיוחד בשיער ראשו. על פי חז"ל, אבשלום היה נזיר עולם, ומכיוון ששערו הכביד עליו, הוא נהג לגלח אותו אחת לשנה. את השיער שגילח היה שוקל, וישנן שתי אפשרויות למטרת מעשה זה: ייתכן שעשה זאת כדי להתגאות ולהראות את יופיו לעמים ולשרים, או לחלופין, כדי לתרום כסף וזהב כמשקל השער לבית ה' או כצדקה לעניים [אברבנאל].