האשה החכמה מתקוע מעלה את בקשתה שלב נוסף, ודורשת מדוד המלך לעבור מהבטחה מלכותית כללית להתחייבות מוחלטת ובלתי הפיכה כלפי בנה השורד. היא מבקשת לעגן את ההגנה עליו באמצעות שבועה בשם ה', שתמנע כל פגיעה עתידית.
בפנייתה יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאשה מבקשת מהמלך להוציא מפיו שבועה בשם ה' [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנם פרשנים המציעים משמעויות עמוקות יותר לזכירת ה'. יש שפירשו כי היא מבקשת מהמלך להידבק במידותיו של ה' ולנהוג ברחמים, ללא משוא פנים [מצודת דוד]. אחרים מסבירים שהיא רומזת לדיני ערי המקלט שבתורה, שנועדו להציל נפשות [רש"י]. גישה נוספת רואה בכך אזכור לתקדים של קין והבל: כשם שה' חס על חייו של קין כדי לא להוסיף על צערו של אדם הראשון, ושם לו אות הגנה מוחלט במקום להמתין שיותקף, כך היא מבקשת מדוד הגנה מוחלטת לבנה. בנוסף, בפנייה זו היא מתקנת בעדינות את דוד; בעוד שקודם לכן הוא הבטיח להגן עליה, היא מדגישה שהסכנה והצורך בהצלה מופנים כלפי בנה, באומרה וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי [אברבנאל].
האשה מנמקת את בקשתה בחשש מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת (המילה נכתבת מהרבית אך נקראת מֵהַרְבַּת [מנחת שי]). המושג גֹּאֵל הַדָּם מתייחס לקרוב משפחה של הנרצח הדורש לנקום את מותו [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בביאור המילה מֵהַרְבַּת. רוב הפרשנים מפרשים זאת מלשון ריבוי: מניעת גואל הדם מלהרבות השחתה ואובדן [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שהרוצח והנרצח הם אחים, הריגת הבן הנותר לא תעשה צדק כבמקרה רגיל, אלא רק תרבה את ההשחתה ותכפיל את האסון המשפחתי [מלבי"ם, רלב"ג]. כמו כן, ייתכן שישנם גואלי דם רבים, והבטחה רגילה לא תספיק כדי להרתיע את כולם, בניגוד לשבועה פומבית [רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון גדולה וחשיבות; האשה חששה שגואל הדם הוא אדם נכבד ובעל השפעה, ושהמלך עלול לשאת לו פנים ולא לרחם על בנה [מצודת דוד, מצודת ציון].
בתגובה, דוד נעתר לבקשתה ונשבע: חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה. המלך מתחייב בשבועה שלא יאונה לבן כל רע [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה הוא מטבע לשון והפלגה, שמשמעותו שאפילו שערה משערות ראשו לא תיפול לארץ [מצודת ציון, רד"ק]. מבחינה משפטית, דוד משתמש כאן בסמכותו המלכותית להציל את הבן, בין משום שלא היו עדים לרצח ולכן על פי שורת הדין אינו חייב מיתה, ובין מכוח סמכותו המיוחדת לגזור הוראת שעה בניגוד לדין הרגיל [רלב"ג]. פסיקה זו משיגה את מטרתה הנסתרת של האשה, ויוצרת את התקדים המשפטי והמוסרי שיחייב את דוד מאוחר יותר להשיב את בנו אבשלום מגלותו [מלבי"ם].