כאשר אבשלום נוכח לדעת שיואב מסרב לדבר עמו, הוא בוחר בצעד קיצוני כדי לאלץ אותו להגיב. המניע למעשה זה נובע מתחושתו של אבשלום כי יואב הרע לו בעצם כך שהחזיר אותו מגלותו בגשור רק כדי להשאירו מנותק [מלבי"ם]. לשם כך, אבשלום מנצל את הקרבה הגיאוגרפית בין שדותיהם ומורה למשרתיו לפעול.
אבשלום פונה למשרתיו ואומר ראו, כלומר הסתכלו ושימו לב [מצודת דוד], אל חלקת יואב, שהיא אחוזת השדה שלו [מצודת ציון]. הוא מציין שהחלקה נמצאת אֶל יָדִי. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא שהחלקה סמוכה למקומו, לרשותו ולשדותיו של אבשלום. בנוסף לכך מודגשת המשמעות הטקטית של קרבה זו, שכן החלקה נמצאת במקום שבו יש לאבשלום גישה ויכולת ממשית להזיק לה [רש"י]. בחלקה זו צומחות שעורים, ואבשלום פוקד על משרתיו וְהַצִּיתוּהָ, כלומר להבעיר אותה באש [מצודת ציון].
במילת הציווי קיימת הבחנה מעניינת בין הכתוב למסורת הקריאה. המילה כתובה כ"והוצתיה" בגוף ראשון, דבר העשוי לרמז שאבשלום התכוון ללכת בעצמו עם משרתיו ולהצית את השדה. לעומת זאת, המילה נקראת וְהַצִּיתוּהָ בלשון ציווי לרבים, כהוראה ישירה למשרתים לבצע את המעשה. למרות ההבדל, המשמעות העקרונית זהה, אך קריאת המילה בלשון ציווי משתלבת באופן טבעי יותר ברצף הדברים [רד"ק].
בסופו של דבר, וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם את החלקה, פעולה המעידה על הצייתנות המוחלטת של המשרתים לכל פקודה של אדונם [ביאור שטיינזלץ].