ברגע של תפנית דרמטית, מסירה האישה החכמה את מסכת המשל שטותה, ומשתמשת בפסק הדין הרחמן שהוציא המלך דוד כדי ללכוד אותו ברשתו שלו. היא חושפת בפניו כי הסיפור שהציגה לא היה אלא מליצה שנועדה לשקף את יחסו לבנו הגולה, אבשלום [אלשיך, חומת אנך, אברבנאל].
תחילה היא מטיחה בו תוכחה עדינה ושואלת וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים. רוב הפרשנים מסבירים כי היא תמהה כיצד המלך האמין שהסיפור אמיתי, וכיצד העלה בדעתו לחשוד בעם ישראל שינהגו באכזריות כזו ויבקשו להוציא להורג אדם ללא עדים וללא התראה מוקדמת כדין [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם, חומת אנך]. בניגוד לגישה המרכזית הרואה במשפט זה חשיפה של הנמשל, יש המפרשים כי בשלב זה האישה עדיין אוחזת במשל, וטוענת כי בני משפחתה לא יאמינו לשבועת המלך להציל את בנה, שכן מעשיו של המלך כלפי בנו שלו סותרים את הבטחתו לה [רד"ק].
מכאן עוברת האישה לנקודת התורפה של המלך, ואומרת וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם. המילה וּמִדַּבֵּר מוסברת כפעולת הדיבור של המלך [רש"י, שטיינזלץ], או כדיבור רפלקסיבי שבו המלך למעשה מדבר אל עצמו ודן את עצמו [מלבי"ם]. המילה כְּאָשֵׁם מתפרשת כטעות או שגגה [מצודת ציון, מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי טענתה המרכזית היא שפסק הדין החרוץ שהוציא המלך להצלת בנה, הופך אותו עצמו לאשם. אם המלך קבע כי נכון וצודק להציל את הבן הרוצח ממוות, הרי שהוא חוטא ואשם בכך שהוא נוהג בדיוק להיפך עם בנו אבשלום, ומשאיר אותו מורחק וגולה [מלבי"ם, רלב"ג, אברבנאל]. האישה רומזת לדמיון המוחלט בין המקרים: בדומה לבנה שבמשל, גם במקרה של אבשלום לא היו עדים והתראה, ויתרה מכך, אבשלום כלל לא הרג את אמנון במו ידיו אלא על ידי שליחים, ולכן אינו אמור להיות נידון למוות ולהישאר מורחק לנצח [שטיינזלץ, אלשיך].
כדי לחלוק כבוד למלכות, האישה תולה את השגגה בדיבורו של המלך ולא במעשיו [מצודת דוד]. בנוסף, היא מקדימה תרופה למכה: היא דורשת מהמלך שגם כעת, כשמתברר שהסיפור כוון כלפי אבשלום, לא יתחרט על הבטחתו להציל את בנה ולא יטען שדיבר בטעות או בשגגה [רש"י].