יואב בן צרויה רוקם מהלך מתוחכם במטרה לשכנע את דוד המלך להשיב אליו את בנו אבשלום, מהלך הדורש שילוב עדין בין תכנון מוקדם לבין יכולת אלתור. מבחינה דקדוקית, המילה וּבָאת נהגית ללא שווא תחת האות תי"ו [מנחת שי].
כאשר יואב מנחה את האישה החכמה מתקוע, הוא אומר לה לדבר כַּדָּבָר הַזֶּה. משמעות ההוראה היא שעליה להציג בפני המלך סיפור שיהיה דומה במהותו למקרה האמיתי של אבשלום ואמנון, כדי שהמלך יחשוב שמדובר במקרה אמיתי ויפסוק בו את דינו [מצודת דוד]. האות כ"ף בראש המילה מצביעה על כך שעליה למשול משל שרק מדמה את המציאות המכוונת [אברבנאל].
הקביעה כי וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ מעוררת שאלה פרשנית מרכזית: אם יואב הכניס את כל המילים לפיה וקבע בדיוק מה תאמר, מדוע היה לו צורך לחפש דווקא אישה חכמה? [רד"ק]. מתוך כך, נחלקו הפרשנים בשאלת מידת המעורבות של יואב בניסוח הדברים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיואב לא הכתיב לה נאום מפורט. הוא רק הגדיר עבורה את המטרה הסופית ואת שורש העניין, והסביר לה את הנמשל. האישה, בזכות פיקחותה, היא זו שחיברה את המשל בעצמה, הרחיבה את הדברים, וניווטה את התשובות בהתאם לתגובותיו של המלך, עד שהבין את הרמז [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך, אברבנאל]. דעה קרובה לכך גורסת שיואב אכן לימד אותה את גוף המשל, אך סמך על חכמתה שתדע להשיב כראוי לשאלותיו הבלתי צפויות של המלך [מצודת דוד].
מנגד, יש הסבורים שיואב שלט בכל פרטי השיחה. לפי גישה אחת, יואב שיער מראש בדיוק מה המלך עתיד לענות לה, ושם בפיה את כל פרטי התשובות שעליה להשיב לכל תגובה אפשרית [מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה שיואב צייד אותה מראש בתסריטי שיחה חלופיים ובמילות גיבוי, למקרה שהשיחה לא תתנהל על פי התכנון המקורי ויעלה צורך בנתיב שיחה אחר [אברבנאל בשם האפוד].