שמואל ב, פרק י״ד, פסוק ט״ו

האישה מתקוע עוברת ממשל סיפורה הבדוי אל המציאות, ומסבירה לדוד המלך מדוע בחרה להשתמש במליצה במקום לפנות אליו בבקשה ישירה להשיב את בנו הגולה, אבשלום.

היא מבהירה כי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כלומר עצם הבחירה לספר את סיפורה האישי כרמז למעשה אבשלום [רש"י, ביאור שטיינזלץ], נבעה מתוך פחד. המילים כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם מתארות כיצד האנשים סביבה הפחידו אותה מלדבר עם המלך בגלוי. הפרשנים נחלקים לגבי מהות הפחד ומקורו: גישה מרכזית מסבירה שהעם הזהיר אותה מפני כעסו של המלך. מכיוון שנושא אבשלום הוא עניין רגיש והמלך הוכיח שאינו ממהר לסלוח, היא חששה שיגער בה על התערבותה בענייניו וייראה בכך כמי שמתיימרת להיות יועצת למלך [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהיא חששה מלעג חברתי. כאשה פשוטה, הרואים העומדים לפני המלך היו לועגים לה על יומרתה לייעץ לו בענייני מדינה, שעה שאנשים חשובים וגדולים ממנה נמנעו מכך. לכן, היא השתמשה בהמצאה של משפט על חיי בנה, כדי שהנוכחים יחשבו שהיא מבקשת על נפשה ולא יבוזו לה, ורק לאחר שתנצח בטענתה ישבחו את חכמתה [אלשיך]. באשר לזהות המפחידים, יש הסבורים שמדובר בשוערי המלך, בעוד אחרים טוענים שאלו היו בני עירה שהזהירו אותה שצעקתה לא תועיל כלל [רד"ק].

למרות האזהרות והפחד, היא החליטה לנסות. בעוד שרוב הפרשנים רואים בכך תחבולה רטורית מחושבת שנועדה שלא לזלזל בכבוד המלך עם המצאות שקריות בגלוי, יש מי שמדגיש כי עצם הגעתה והמשל ששמה בפיה היו בהשגחה מאת ה' [מלבי"ם].

בסופו של דבר, מטרת המשל טמונה במילים אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ. תקוותה הייתה שעל ידי דיבור עקיף בדרך של משל, המלך ייעתר לבקשתה. היא קיוותה שהמלך יבין שהוא עצמו הנידון האמיתי בסיפור, וכפי שפסק רחמים על בנה הבדוי, כך יישם את פסק הדין על עצמו וישיב את בנו שלו [מלבי"ם, מצודת דוד].