דמותו של אבשלום התאפיינה בחזות מרשימה ויוצאת דופן, כאשר סימן ההיכר הבולט ביותר שלו היה רעמת שערו השופעת. שער זה היה כה סמיך וכבד, עד שהצריך שגרת גילוח ושקילה שנתית.
הביטויים מִקֵּץ יָמִים וכן לַיָּמִים מתפרשים בפי הפרשנים כציון זמן של שנה תמימה, כלומר אבשלום היה נוהג לגלח את ראשו פעם אחת בשנה בלבד, מסופה של שנה אחת לתחילתה של השנייה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הסיבה לגילוח מוסברת במילים כִּי כָבֵד עָלָיו, המלמדות כי הוא נאלץ להסתפר רק משום שמשא השער הפך לכבד מנשוא [רלב"ג, מלבי"ם].
באשר לסיבה שבגללה גידל את שערו מלכתחילה, עולות מן המקורות שתי גישות. על פי פשט הכתובים, נראה כי אבשלום טיפח את שערו מטעמי יופי, מתוך גאווה ורצון להתנאות במראהו החיצוני [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, מסורת חז"ל מלמדת כי אבשלום היה למעשה "נזיר עולם" שהקדיש את עצמו לה'. לפי גישה זו, חוקי הנזירות אוסרים על תגלחת שגרתית, אך מתירים לנזיר עולם להקל את משא שערו בתער פעם בשנה כאשר הוא מכביד עליו, ועצם ההמתנה עד שהשער יכבד מוכיחה את נזירותו [רלב"ג, מלבי"ם, רד"ק]. יש אף הסבורים כי מתוקף היותו נזיר, הגילוח התבצע בסמוך למזבח כהלכת הנזירים [מלבי"ם].
לאחר הגילוח, התברר כי משקל השער היה עצום ועמד על מָאתַיִם שְׁקָלִים, השווים לכשני קילוגרמים [ביאור שטיינזלץ], כמות הנחשבת לפלאית ויוצאת דופן [מלבי"ם]. השקילה נעשתה בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ, כלומר על פי תקן המשקלות המלכותי והרשמי, והשימוש במילה "אבן" נובע מכך שבימי קדם המשקולות היו עשויות מאבנים [מצודת ציון, רד"ק]. מטרת השקילה המדויקת הייתה כפולה: או כדי להתפאר בכמות העצומה של השער, או כדי לאמוד את שוויו המדויק ולתרום כסף או זהב כנגדו לבית המקדש ולעניים [רלב"ג].