מצוקתו של אבשלום מגיעה לנקודת רתיחה, והוא דורש הכרעה ברורה לגבי מעמדו בירושלים. לאחר שיוֹאָב התעלם משליחיו, אבשלום מסביר לו כי נאלץ להצית את חלקתו רק כדי לאלץ אותו בֹּא הֵנָּה [מצודת דוד]. כעת, משיוֹאָב הגיע, אבשלום מבקש לשלוח אותו כנציגו אל דוד המלך [ביאור שטיינזלץ].
טענתו המרכזית של אבשלום היא לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר. הוא מטיח ביואב כי עצם הבאתו לירושלים הייתה בגדר הרעה עבורו [מלבי"ם], שכן אין כל תועלת בחזרתו אם נמנעת ממנו הגישה אל המלך [מצודת דוד]. אבשלום מצהיר כי ט֥וֹב לִ֖י עֹ֣ד אֲנִי־שָׁ֑ם, והפרשנים מציגים מספר סיבות מדוע העדיף את הגלות בגשור על פני מצבו הנוכחי. ראשית, בגשור הוא חי במנוחה [ביאור שטיינזלץ] וזכה לראות את פני המלך, סבו [מצודת דוד]. שנית, בגשור הוא היה נסתר מעין הבריות, ואילו כעת בירושלים הוא סובל מבושה פומבית עצומה, שכן הכול יודעים שאביו מסרב לראותו [חומת אנך]. חיי גלות בתוך ביתו שלו, כשהוא מורחק מהדמות המרכזית בממלכה, קשים עליו יותר מחייו בגשור [ביאור שטיינזלץ].
מתוך ייאוש זה, אבשלום מציב דרישה חד משמעית: וְעַתָּ֗ה אֶרְאֶה֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ, כלומר, הוא דורש שהמלך יקרא לו לבוא אליו [ביאור שטיינזלץ]. אבשלום מוכן לעמוד למשפט ולהשמיע את טענותיו. וְאִם־יֶשׁ־בִּ֥י עָוֺ֖ן – הוא מתכנן להסביר לאביו כי לא הרג את אמנון לחינם, אלא משום שאמנון אנס וביזה את תמר אחותו בתכלית הביזיון [רד"ק]. אבשלום מצהיר כי אם לאחר שישמיע את הגנתו, המלך לא יקבל את דבריו ויקבע כי הוא עדיין אשם, אזי וֶהֱמִתָֽנִי – הוא מקבל על עצמו את עונש המוות ומוכן שהמלך יהרוג אותו [מצודת דוד, רש"י], שכן אפשרות זו עדיפה בעיניו על פני המצב הנוכחי.