פגישת הפיוס בין דוד לאבשלום יוצאת אל הפועל לאחר מסכת של לחצים. יואב ניגש אל המלך להעביר את המסר, ככל הנראה לא מתוך רצון עז, אלא מתוך הבנה שאבשלום לא יבחל באמצעים כדי להשיג את מבוקשו, וכן משום שעבור יואב לא היה מדובר בעניין עקרוני [ביאור שטיינזלץ]. יואב סולל את הדרך, ובעקבות דבריו המלך שולח לקרוא לאבשלום, שמגיע במצוותו ומשתחווה לפניו בהכנעה [אברבנאל].
על פני השטח, נראה כי היחסים בין האב לבנו שבו לתקנם. דוד נוהג באבשלום בחמלה ובאהבה, כדרך שאב חס על בנו המשרת אותו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בחינה מדוקדקת של המילים חושפת רובד מסויג יותר ביחסו של דוד. הפסוק מציין כי וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם. הוספת האות למ"ד למילה "לאבשלום", מצביעה על כך שלא הייתה זו נשיקה על הפה, אלא נשיקה על היד, הכתף או הגוף [רלב"ג, מלבי"ם]. נשיקה מסוג זה נועדה להעביר מסר סמוי מצדו של דוד, המראה כי למרות הפיוס, הוא אינו מתכוון להמליך את אבשלום תחתיו כראוי לבן בכור [מלבי"ם].