המפגש בין המלך לאשה התקועית פותח פתח לדו-שיח שנועד להוות בסיס למשל מורכב, אשר ישקף למלך את מצב משפחתו שלו. תשובתה של האשה חושפת את מעמדה הפגיע והבודד, ומבססת את הרקע לטענותיה ולבקשת הרחמים שלה.
כאשר המלך שואל מַה לָּךְ, פנייתו אינה רק בירור של סיבת בואה, אלא תמיהה על עצם הופעתה. המלך תוהה מדוע אשה באה לבדה לדרוש משפט, ואיפה בעלה או קרוביה שאמורים לייצג אותה [מלבי"ם, אברבנאל]. ייתכן אף שהמלך חשב שהיא אשה מורדת שבאה לצעוק על כך שבעלה מכה אותה [אברבנאל], או שפשוט ביקש להבין מהי הצרה הגדולה שגרמה לה ללבוש בגדי אבלות ולשדר מצוקה כה עמוקה [אלשיך].
בתשובתה, האשה פותחת במילה אֲבָל. רוב הפרשנים מסכימים כי מילה זו אינה משמשת כאן כמילת ניגוד, אלא משמעותה היא "באמת", "אכן" או "בקושטא" [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, גישה ייחודית מציעה כי באמצעות מילה זו האשה רמזה למלך בחכמה כי רק עובדה זו בלבד – היותה אלמנה – היא אכן ה"אמת", בעוד שאר הסיפור שתציג בפניו בהמשך אינו אלא משל בדוי [חומת אנך].
בהמשך דבריה אומרת האשה אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי. בכך היא מבהירה למלך שאינה אשת מדנים המתלוננת על בעלה, אלא שהיא נאלצה לבוא לבדה משום שאין לה מי שייצג אותה [אברבנאל, מלבי"ם]. הפרשנים עומדים על הכפילות שבמשפט ושואלים מדוע היה עליה לציין שבעלה מת לאחר שכבר אמרה שהיא אלמנה.
גישה אחת מסבירה כי זוהי דרכה הטבעית של אלמנה המקוננת על מר גורלה; היא מכפילה את דברי יללותה ומדגישה שאילו בעלה היה בחיים, הצרה הזו לא הייתה מתרגשת עליה [מצודת דוד]. מבחינה לשונית ומשפטית, לעיתים התואר "אלמנה" מתייחס לאשה שבעלה נפרד ממנה ועזב אותה בעודו בחיים ("אלמנה חיה"), ולכן הוצרכה להבהיר שבעלה אכן מת [אברבנאל].
פרשנות אחרת מציעה כי האשה מבטאת תחושה של אבל מתחדש. אף שהיא אלמנה כבר ימים רבים, האיום המרחף כעת על חיי בנה היחיד שנותר גורם לה להרגיש כאילו בעלה מת ממש היום [רד"ק]. נוסף על כך, הכפילות נועדה להדגיש את הניגוד הכואב בין גורלה לגורל בעלה. בעלה נפטר ועבר למנוחה נכונה, בעוד היא נותרה מאחור לסבול לבדה את סערות החיים, את עמל גידול הבנים ואת רדיפת המשפחה [אברבנאל].
לבסוף, יש הסבורים כי הלשון הכפולה רומזת לאסון כפול, ומעידה כי מתו לה כבר שני בעלים. עובדה זו מציגה אותה כאשה חסרת מזל שאין לה כל תקווה להינשא שוב או ללדת בנים נוספים, מה שמעצים את גודל שברה ואת תלותה המוחלטת בבנה שעליו היא באה לבקש רחמים [מלבי"ם, אלשיך].