שמואל ב, פרק י״ד, פסוק י״ח

המלך דוד מבין נכוחה כי האישה הניצבת מולו אינה פועלת על דעת עצמה. כאשר הוא שומע את דברי החכמה שבהם היא מפצירה בו, הוא מסיק כי היא לא יזמה את המהלך, שהרי אין לה כל קשר אישי לאבשלום המצדיק תחנונים בעדו [אברבנאל]. משום כך הוא פונה אליה בדרישה ישירה: אל נא תכחדי, כלומר, אל תעלימי ואל תסתירי ממני את אמיתות הדבר שאני עומד לשאול אותך [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].

דוד מבקש לברר אם ידו של יואב הייתה במעשה, ואם הוא זה ששם את הדברים בפיה. האישה, הניחנת בחכמה רבה, מבחינה בהבעת פניו של המלך ורואה כי הוא למעשה מרוצה ושמח מדבריה. לאור תגובתו החיובית, היא מבינה שאין לה עוד צורך להעלימו ולהסתיר את המניע האמיתי לבואה. היא נענית לבקשתו ומתכוננת לחשוף בפניו כי אכן יואב הוא זה שכיוון את דבריה בכל הנוגע לבקשת החנינה על אבשלום, אף שאת סיפור המשל עצמו היא חיברה בעצמה [אברבנאל]. יש הסוברים כי יואב אף חזה מראש את שאלתו של המלך, והדריך את האישה מבעוד מועד כיצד להשיב לו ברגע שבו ידרוש לדעת את האמת [אברבנאל בשם האפוד].