לאחר הפיוס בין דוד לבנו, אבשלום מתחיל לבסס את מעמדו כיורש העצר המיועד ונוקט בצעדים גלויים של גינוני מלכות לקראת מרידה בשלטון. המילים וַֽיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן מציינות את התקופה שלאחר מחילת דוד לאבשלום על חטאיו, וכעת, לאחר שהובהרו הסיבות שהובילו למרד, הכתוב מפרט את ההכנות המעשיות אליו [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. הרקע למעשיו של אבשלום נובע מהבנתו כי דוד מתכוון להמליך את שלמה הצעיר תחתיו. לאור זקנתו וחולשתו של דוד, אבשלום מחליט לתפוס את רסן ההנהגה עוד בחיי אביו, ולשם כך הוא מפגין סמכות של מלך רם ונשא [אברבנאל].
הפעולה הראשונה שלו היא אסיפה וקניין, כפי שמשתמע מהמילה וַיַּעַשׂ [מצודת ציון], שבאמצעותה הוא בונה לעצמו מעמד של יורש עצר [ביאור שטיינזלץ]. הוא רוכש מֶרְכָּבָה, שהיא עגלה המיועדת לרכיבה [מצודת ציון], יחד עם סוסים. הפרשנים מסכימים כי מעשה זה של החזקת מֶרְכָּבָה וְסֻסִים מהווה הפגנת גדולה ואימוץ של גינוני מלכות מובהקים כהכנה למרד [מלבי"ם]. צעד זה נחשב לחריג ונועז במיוחד, שכן התורה אסרה אפילו על מלכי ישראל להרבות סוסים, וקל וחומר שהדבר נחשב למעשה גדול ויוצא דופן עבור אבשלום שטרם היה מלך [רלב"ג].
בנוסף, אבשלום מעמיד וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו, כלומר אנשים שתפקידם לרוץ ברגליהם לפני מרכבתו [מצודת דוד]. כדי להעצים את יכולת הריצה שלהם, מציין רש"י כי אנשים אלו עברו הליך גופני ייחודי: כולם היו נטולי טחול, ובשר כפות רגליהם היה חתוך וחקוק, מה שאפשר להם לרוץ במהירות רבה.