דוד מנסה להניא את נאמנו מלהצטרף לבריחתו רצופת הסכנות וחוסר הוודאות. הוא מציג בפניו טיעונים הגיוניים בדבר הגעתו המאוחרת ואופיו הבלתי צפוי של המסע, ומסיים בהבעת הוקרה עמוקה על עצם הנכונות ללכת עמו.
תחילה מציג דוד את הנימוק הראשון: תמול בואך, הגעת אלינו מגת רק לאחרונה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] כדי לשרת [אברבנאל], ועל כן לא ייתכן כי והיום אניעך עמנו ללכת. כלומר, לא ראוי שמיד אטלטל אותך ואגרום לך לנוד ולהתעייף עמי [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה הכתובה בפסוק היא "אנועך", אך היא נקראת אניעך, והפרשנים מסבירים כי המשמעות זהה בשתי הצורות, אלא שהן שייכות לבנייני פעלים שונים [רד"ק, מנחת שי].
הנימוק השני שמעלה דוד הוא חוסר הוודאות של המסע: ואני הולך על אשר אני הולך. המילה על משמשת כאן במשמעות של "אל" [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. דוד מסביר כי אינו צועד אל יעד מוגדר וידוע מראש, אלא כבורח הנאלץ לנוע ממקום למקום על פי המקרה ולאן שיזדמן לו, ואין לו מקום בטוח להעניק בו מקלט [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
לאור זאת, הוא מורה לו: שוב והשב את אחיך, חזור למקומך וקח עמך את רעיך, שש מאות האנשים מגת שבאו איתך [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
סיום הפסוק במילים חסד ואמת זכה למספר כיווני חשיבה בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהבעת תודה והערכה מצידו של דוד. הוא מכיר בכוונתו הטובה של רעהו ומחשיב את עצם הנכונות להצטרף אליו כמעשה של חסד ואמת [רש"י, רד"ק, מצודת דוד], כאשר המילה ואמת משלימה ומחזקת את עניין החסד [מצודת ציון].
גישה נוספת רואה במילים אלו הבטחה לעתיד: דוד מתכוון שאם ה' ישיב אותו בשלום למלכותו הוא יגמול לו על נאמנותו, וזוהי ה"אמת". אך אם לא יזכה לשוב, תישאר נכונותו של רעהו בגדר "חסד" טהור שלא ניתן להשיב עליו גמול [אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי המילים מופנות כלפי חובתו של המפקד לאנשיו, ודוד מבקש ממנו לעשות חסד ואמת עם אנשיו שלו, ולהשיבם חזרה כדי לחסוך מהם את תלאות הנדודים [מלבי"ם, רד"ק].