דוד המלך מורה לצדוק הכהן להשיב את ארון הברית לירושלים. הכהנים הביאו עמם את הארון, שהכיל את לוחות הברית ושברי הלוחות, מתוך מחשבה שזכותו תגן על המלך בעת מנוסתו. אולם, דוד מתנגד לכך ומצווה להחזירו מתוך דאגה לכבוד הארון, שכן אין זה ראוי שהארון יטלטל וילך אחריו אנה ואנה. בנוסף, דוד חושש מעונש אלוהי, שכן הוא זוכר את המאורעות מתקופת עלי הכהן, אז הוצא הארון למלחמה ללא ציווי מפורש והדבר הוביל לאסון [אברבנאל].
מעבר לדאגה לכבוד הארון, דברי דוד משקפים כניעה מוחלטת לרצון ה'. הוא מנמק את החלטתו בכך שאם ימצא חן בעיני ה', הוא ממילא יזכה לשוב לירושלים ולראות את הארון. מנגד, אם ה' אינו חפץ בו, לקיחת הארון עמו לא תועיל בדבר ולא תשנה את הגזירה, שהרי אי אפשר להכריח את רצון ה' על ידי נשיאת הארון, ואין אדם שיכול לפעול נגד רצונו [אברבנאל, מלבי"ם].
בהמשך דבריו דוד מביע תקווה: וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ, כלומר ה' ישיב אותי לירושלים ויזכה אותי לראות את הארון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לראייה הפיזית של הארון, יש כאן גם משמעות רוחנית עמוקה של השבת האהבה והרצון מאת ה'. בעת צרתו דוד חש מרוחק ונענש על עוונותיו, כאדם שמעלים את עיניו משונאו, והוא מייחל שה' ישיב אותו לקרבתו ויאפשר לו לעבוד לפניו [רד"ק]. את תפילתו הוא מסיים בייחול לראות גם וְאֶת־נָוֵהוּ, כלומר את מדורו, מעונו והמקדש שבו שוכן הארון [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].