בשעה שדוד בורח מפני אבשלום בנו, הוא פונה אל איתי הגתי, שר צבא שהצטרף אליו לאחרונה, ומנסה לשכנעו שלא להצטרף למסע הבריחה המסוכן. דוד מציג בפניו מספר טענות הגיוניות מדוע מוטב לו להישאר מאחור ולהימנע ממעורבות בסכסוך.
בתחילת דבריו אומר דוד שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ. הפרשנים מסכימים כי התואר "המלך" מתייחס כאן לאבשלום. דוד מכנה אותו כך משום שהעם בחר להמליכו [רד"ק, אברבנאל], וסביר להניח שאבשלום ישמח להשתמש בשירותיו הצבאיים של איתי [ביאור שטיינזלץ].
הנימוק המרכזי של דוד מבוסס על מעמדו של איתי: כִּי נָכְרִי אַתָּה. קיימת מחלוקת לגבי זהותו של איתי: יש הסבורים כי היה גוי מארץ נכריה [אלשיך, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מפרשים כי היה ממוצא ישראלי אך התגורר תקופה ארוכה בעיר הפלשתית גת ולכן כונה כך [רד"ק, אברבנאל]. כך או כך, היותו "נכרי" מהווה סיבה כפולה להישארותו. מבחינה פוליטית, מכיוון שאינו קשור למשפחת המלוכה או לעם, ואינו נמנה עם עבדיו הוותיקים של דוד, אין לו סיבה להתערב בריב שאינו שלו. אבשלום לא יחשוד בו ולא יעניש אותו על כך ששהה בירושלים [מצודת דוד, אלשיך, אברבנאל]. מנגד, מבחינה הישרדותית, מסע הבריחה צפוי להיות קשה ונטול מזון, ודווקא בשל היותו נכרי, הוא יתקשה למצוא אנשים שירחמו עליו ויסייעו לו בדרך [רש"י].
בהמשך מוסיף דוד: וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ. המילה גֹּלֶה מתפרשת כאן לא במובן של שבי, אלא כטלטול ונדידה חופשית ממקום למקום [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת סיום הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל] מסבירה שדוד מציג לאיתי חלופה בטוחה: גם אם אינך מעוניין לשרת את אבשלום, או אם אבשלום יחליט לגרש אותך, פשוט חזור למקומך הטבעי בעיר גת. אין לך מה להפסיד, ותוכל להמשיך לחיות שם כבעבר מבלי להיכנס לסכנת חיים. גישה שניה [רד"ק, רלב"ג] מציעה קריאה שונה של הפסוק, לפיה המילה לִמְקוֹמֶךָ מתחברת לתחילת המשפט. לפי פירוש זה, דוד אומר לאיתי: הרי רק לאחרונה הגעת לירושלים, ואתה עדיין מטלטל את רכושך ממקום למקום; לכן, שוב למקומך הנוכחי בירושלים ושב שם עם המלך החדש, במקום שאטלטל אותך שוב בדרכים.