שעת עזיבתו של דוד את ירושלים מהווה נקודת שבר עמוקה, שבאה לידי ביטוי במסע רגלי המלווה בסממני אבלות מובהקים. המלך, יחד עם העם הנאמן לו, עוזב את בירתו מתוך צער רב על המצב העגום שאליו נקלעו.
העלייה מתרחשת בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים, הלא הוא הר הזיתים הממוקם ממזרח לירושלים, מעבר לנחל קדרון. למיקום זה ישנה משמעות רוחנית ורגשית עמוקה עבור דוד. מצד אחד, ההגעה להר מסמלת את רגע הפרידה הכואב מעיר האלוהים ומארון הברית, ועל כן דווקא שם מתחיל דוד לבכות [מלבי"ם]. מצד שני, זהו מקום בעל קדושה שדוד היה נוהג להשתחוות בו לה', שכן מפסגת ההר ניתן היה להשקיף לעבר מקום המקדש העתידי בהר המוריה, שהיה ידוע במסורת, או לעבר האוהל שבו שכן ארון הברית באותה עת [רלב"ג, רד"ק].
מתוך הכאב על נטישת העיר והמשבר הפוקד אותו, דוד מאמץ מנהגי אבלות וצער. הוא הולך כאשר ראשו חָפוי, כלומר מכוסה ועטוף בבגד, וכן הוא צועד יָחֵף, ללא נעליים לרגליו. הפרשנים מסכימים כי פעולות אלו, יחד עם הבכי התמידי שלו ושל העם ההולך עמו אשר חָפוּ גם הם את ראשם בבגדיהם, נועדו לבטא את אבלם הכבד ואת צערם העמוק על המאורעות.