אבשלום נוקט בתחבולה מתוחכמת כדי להסוות את המרד שהוא מתכנן נגד אביו. הוא יוצא לחברון כשהוא מלווה בפמליה גדולה של מאתיים איש מירושלים. הפרשנים מסכימים כי אנשים אלו היו קְרֻאִים – כלומר, מזומנים להשתתף בסעודת זבח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מדגיש כי אותם אנשים היו הֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כׇּל־דָּבָר. הם הלכו בתום לב ולא היה להם כל מושג על כוונותיו הנסתרות של אבשלום למרוד במלך [מצודת דוד, אברבנאל]. מצבם מתואר כחוסר מודעות מוחלט, בדומה לאדם המושך בקשת "לתומו" מבלי לדעת במי הוא פוגע [רד"ק], וכך הם מצאו את עצמם הופכים בעל כורחם לפמלייתו של מורד [ביאור שטיינזלץ].
מאחורי צירופם של אנשים אלו עמדה מטרה אסטרטגית ברורה. אבשלום בחר לקחת עמו דווקא מאנשי ירושלים, שהיו עבדיו ואוהביו של דוד המלך. מהלך זה נועד לגנוב את לב אביו ולהרדים את ערנותו, שכן דוד לא יעלה בדעתו שמתגבש קשר נגדו כאשר נאמניו נמצאים יחד עם אבשלום [מלבי"ם].
כיצד הצליח אבשלום לאסוף כמות כזו של אנשים מבלי לעורר חשד? על פי מדרש חז"ל, אבשלום ביקש מדוד שיכתוב לו צו מלכותי המורה לכל שני אנשים שיבחר להתלוות אליו. אבשלום השתמש בכתב זה בערמה: הוא הראה אותו לשני אנשים, לאחר מכן לשניים אחרים, וכן הלאה, עד שאסף מאתיים איש שלא ידעו זה על זה. לפיכך, הם היו למעשה קרואים מכוח ציוויו של דוד, אך הלכו לתומם אל תוך המלכודת של אבשלום [רש"י, רד"ק].