נוכח המרד הפתאומי והעוצמתי של בנו, דוד מקבל החלטה אסטרטגית מהירה לנטוש את בירתו ירושלים. החלטה זו נובעת מהבנת יחסי הכוחות ומתוך רצון להגן על אנשיו ועל תושבי העיר כאחד.
הקריאה קּוּמוּ וְנִבְרָחָה נובעת מההכרה כי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה, כלומר לא תהיה לנו הצלה ולא יישאר מאיתנו שריד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי הישארות בתוך מעוז העיר אינה אפשרית, שכן אבשלום מגיע עם צבא רב ומוכן למלחמה, בעוד דוד אינו יודע בוודאות מי מהסובבים אותו אכן נאמן לו [מצודת דוד, מלבי"ם]. אם דוד יישאר, אבשלום יפלוש לירושלים כדי ללכוד אותו, ואובדנם יהיה מוחלט [רד"ק].
הדחיפות הכפולה בדברי דוד, מַהֲרוּ לָלֶכֶת, נועדה למנוע מצב שבו אבשלום ישיג אותם בעודם בתוך העיר או אפילו בקרבתה. המילה וְהִדִּיחַ מתפרשת מלשון דחייה, הפלה של צרה עליהם, או הבאת הרעה בחוזק ובתוקף [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. במדרש מוסבר כי המילה רומזת להדחת כוס, כלומר הבאת פורענות מוחלטת עד תומה מבלי להשאיר דבר, או סכנה שאבשלום ידון את ירושלים כעיר הנדחת [רד"ק].
החשש המרכזי של דוד הוא שאם ייתפסו סמוך לעיר, אבשלום יפנה את זעמו כלפי התושבים ויתקיים בהם וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב. דוד מבין כי אין ביכולתו להגן על העיר מפני כוחו של אבשלום [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, התלקחות מלחמה בקרבת החומות עלולה לגרום לכך שאנשי אבשלום יהרגו בתושבים, ואז יעלילו כי אנשי דוד הם שעשו זאת בטענה שמרדו בהם, או שיצדיקו את ההרג בכך שאנשי דוד חסו בצל העיר והשתמשו בה כמגן [מלבי"ם].
גישה נוספת מסבירה את סכנת הפגיעה בעיר מנקודת מבט טקטית של אבשלום. אם המלחמה תתרחש קרוב לירושלים, אבשלום עשוי לחשוש שתושבי העיר יצטרפו לדוד ויילחמו נגדו מבית ומחוץ. מכיוון שאבשלום בטוח בניצחונו האישי על דוד – שכן הוא נסמך על נבואת הפורענות האלוהית לפיה ה' יקים על דוד רעה מתוך ביתו – הוא יבחר "להדיח" ולדחות מעט את העימות הישיר עם אביו, כדי להתפנות תחילה להכות את העיר ולהסיר את האיום מצדה [אלשיך]. מסיבות אלו, הפתרון היחיד להצלת העיר ותושביה הוא התרחקות מהירה של דוד ואנשיו.