אבשלום מפגין ידידות מחושבת וענווה מזויפת כלפי האנשים הבאים לפני המלך, במטרה לקנות את אהדתם. המילה בִּקְרָב מתארת את הרגע שבו אדם התקרב אליו כדי להשתחוות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות בי"ת במילה זו נהגית בהטעמה (געיא) והאות רי"ש מנוקדת בקמץ חטוף [רד"ק, מנחת שי].
במקום לאפשר לאנשים להשתחוות בפניו כמקובל, אבשלום מיהר להושיט את ידו. הביטוי וְהֶחֱזִיק לוֹ משמעותו שהחזיק בו [רד"ק], כלומר אחז באיש המשתחווה כדי להקימו. לאחר מכן, אבשלום נשק לאותו אדם. הפרשנים מסכימים כי פעולות אלו נועדו להראות ענווה וקרבה יתרה; אבשלום נהג באנשים הפשוטים כאילו היו אחיו ושווים לו במעמדם, ובדרך זו של הפגנת אהדה הצליח לגנוב את לבם של כל ישראל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].