תשובתו של דוד לאבשלום, לֵךְ בְּשָׁלוֹם, נושאת עמה תקווה וחשש. דוד זוכר את הפעם הקודמת שבה אבשלום ביקש את רשותו לצאת אל גז הצאן, אירוע שהסתיים במעשה קשה. לכן הוא מדגיש את תקוותו שהליכה זו תהיה שלווה [אברבנאל].
עם זאת, בחירת המילים המדויקת של דוד טומנת בחובה רמז טרגי לבאות. חכמים מציינים כי כאשר נפרדים מאדם חי יש לומר "לך לשלום", כפי שאמר יתרו למשה שדרכו אכן צלחה. לעומת זאת, הביטוי לֵךְ בְּשָׁלוֹם ראוי להיאמר רק כאשר נפרדים מן המת. ואכן, בעקבות אמירה זו של דוד, דרכו של אבשלום הסתיימה באסון והוא הלך ונתלה [אברבנאל].
יעדו של אבשלום, חֶבְרוֹנָה, לא נבחר במקרה. הוא בחר ללכת לעיר זו משום שהיא שימשה כבירת ארץ יהודה, והייתה המקום שבו החל דוד עצמו למלוך בראשונה [ביאור שטיינזלץ].