ברגע של משבר עמוק, בעוד דוד נמלט מירושלים מלווה בנאמניו ועבדיו, מצטרפת אליו ההנהגה הרוחנית. הכוהנים והלויים יוצאים מן העיר כשהם נושאים עמם את ארון ברית ה', כדי ללוות את המלך הגולה.
הפרשנים מסכימים כי המילה וַיַּצִּקוּ משמעותה העמדה והנחה של הארון. מבחינה לשונית, פועל זה מקביל למילה "ויציגו", שכן האותיות מתחלפות [רש"י, מצודת ציון], או שהוא נגזר מהמילה "מצוקים", המבטאת יסודות ועמודים יציבים [מצודת ציון]. בפועל, הכוהנים העמידו את הארון בצד הדרך כדי לאפשר להמון החיילים והעם לחלוף על פניהם [רש"י, אברבנאל]. יש מי שמוסיף כי הם ממש הקימו עבור הארון בימה מוגבהת ומבוצרת כדי לחלוק לו כבוד ראוי [מלבי"ם]. לפי רש"י, סדר המילים בפסוק מעט הפוך, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב שהם הציגו את הארון עד תום כל העם לעבור.
ביחס למילים וַיַּעַל אֶבְיָתָר, קיימים שני רבדי פרשנות מרכזיים. על פי הפשט, אביתר הכוהן פשוט עלה אל המקום המיוחד שבו הונח הארון, ונעמד לצידו למשמרת ולכבוד עד שכל העם סיים לצאת מן העיר [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. לעומת זאת, יש המבארים זאת כתיאור של הגעה מאוחרת: צדוק הגיע ראשון עם הארון, ולכן דוד פנה אליו בתחילה, ורק בהמשך עלה והגיע גם אביתר והצטרף אליהם [רלב"ג].
אולם, מעבר לפשט, רוב הפרשנים מביאים את מסורת חז"ל המעניקה למילה וַיַּעַל משמעות של סילוק והסתלקות. באותו יום היסטורי, נסתלק אביתר ממשרת הכוהן הגדול. הסיבה לכך הייתה שאביתר ניסה לשאול באורים ותומים ולא קיבל מענה, בעוד שצדוק שאל ונענה. כאשר ראה דוד שרוח הקודש עזבה את אביתר ושרתה על צדוק, הוא הבין כי הגיע הזמן להתקיימות הקללה העתיקה שקילל ה' את זרע עלי הכהן, שאביתר נמנה על צאצאיו. במקביל, התקיימה הברכה שהובטחה לפנחס, שצדוק הוא מזרעו, לזכות בברית כהונת עולם [רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, חשוב לציין כי אף על פי שאביתר סולק ממעמדו המעשי באותו רגע, צדוק לא נמשח באופן רשמי ובלעדי לכוהן גדול עד לימי מלכותו של שלמה, שאז גורש אביתר סופית [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].