אבשלום פותח במסע מחושב שנועד לגנוב את לב העם ולערער על שלטון דוד אביו. הוא עושה זאת באמצעות הפגנת מסירות, ענווה ואהבה, תוך נטיעת ספקות מוסווים ביחס להוגנות המשפט של המלך.
המילים וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם מתארות את שגרת יומו הקבועה, לפיה היה קם בכל בוקר [רוב הפרשנים] כדי לממש את תוכניתו ולרכוש את אהדת הציבור [חומת אנך]. הוא התייצב עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר, כלומר על אם הדרך המובילה אל שער המלך או אל שער העיר, המקום המרכזי שבו התנהלו המשפטים [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].
כאשר עבר אדם שהיה לו רִיב, דהיינו סכסוך משפטי [מצודת ציון], והיה בדרכו לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט, אבשלום היה עוצר אותו ופותח עמו בשיחה. הוא היה פונה אל האדם ושואל אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה. רוב הפרשנים מסכימים כי שאלת מוצאו של האדם נועדה להפגין קרבה, חיבה והתעניינות אישית עמוקה בשלומו ובענייניו [מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה גישה הרואה בשאלה זו עוקץ פוליטי ומלשינות סמויה. לפי גישה זו, אבשלום רמז בשאלתו שהמלך דוד נושא פנים ודואג רק לבני שבטו שלו, שבט יהודה, ואינו מקדיש תשומת לב לשאר השבטים [מלבי"ם, אלשיך].
בתגובה לשאלת אבשלום, האיש עונה מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ, כלומר הוא מציין שהוא מאזור או משבט פלוני [רש"י, שטיינזלץ]. נשאלת השאלה מדוע האיש משיב באיזה שבט מדובר כאשר נשאל ספציפית על עירו. גישה אחת מסבירה שאבשלום לא הכיר כל עיר ועיר בישראל ולכן האדם השיב לפי השבט המוכר יותר, בעוד שעצם השאלה הממוקדת על העיר נועדה רק להראות חיבה יתרה [מצודת דוד]. מנגד, על פי הגישה הפוליטית, תשובת האיש מבטאת תרעומת על עצם הרעיון של משוא פנים, כאומר שכולנו שבטי ישראל ואין להבדיל בינינו. על כך אבשלום מבסס את טענתו שהמלך לא ישמע לאדם שאינו משבטו, ומציג את עצמו כחלופה של שופט צדק אידאלי שלא יישא פנים לאיש [אלשיך, מלבי"ם].