בתגובה לדברי דוד, איתי הגתי נשבע לו כי יישאר עמו תמיד, ובכך הוא מבטא נאמנות אישית עמוקה [ביאור שטיינזלץ]. שבועה זו באה כמענה לאמירתו הקודמת של המלך כי הוא הולך מבלי לדעת לאן. איתי מסרב לעזוב ומנמק זאת בכך שאם המלך ושריו המכובדים מוכנים לשהות במקום כלשהו, בין אם התנאים והמזונות בו טובים או רעים, קל וחומר שאנשיו של איתי, הפחותים מהם במעמדם, יסתפקו בכך ולא יתלוננו [אברבנאל]. מעבר לכך, איתי מדגיש כי חבר אמיתי אינו נוטש את אהובו בעת צרה [מלבי"ם].
הוא מוסיף ואומר אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים, שכן המלך הולך אל מקום סכנה שבו גורלו אינו ברור [מלבי"ם], ואיתי מצהיר כי גם אם המקום עצמו יהווה סיבה למוות, הוא לא יעזוב את המלך [מצודת דוד].
במילים כִּי (אם) בִּמְקוֹם, המילה "אם" מופיעה בכתוב אך אינה נקראת (כתיב ולא קרי), והיא אחת מארבע מילים בלבד בתנ"ך כולו שיש בהן תופעה זו [מנחת שי]. משמעות הפסוק נותרת זהה בין אם המילה נקראת ובין אם לאו. תופעת נוסח זו נוצרה בעקבות גלות בית ראשון, אז אבדו ספרים ותלמידי חכמים רבים מתו. כאשר אנשי כנסת הגדולה ביקשו להחזיר את התורה ליושנה, הם מצאו מחלוקות בין הספרים ששרדו. הם הכריעו על פי רוב הספרים, אך במקומות שבהם לא יכלו להגיע להכרעה ברורה, הם ציינו את הספק באמצעות כתיבת המילה ללא ניקוד או ציון ההבדל בין הכתוב לנקרא [רד"ק].