שמואל ב, פרק י״ד, פסוק ל״ב

האם קרה לכם פעם שהרגשתם שמתעלמים מכם לגמרי, ופשוט רציתם שמישהו כבר יקשיב לכם? אבשלום מרגיש בדיוק כך. הוא כל כך מתוסכל שיואב לא עונה לשליחים שלו, עד שהוא מצית את השדה של יואב רק כדי לאלץ אותו בֹּא הֵנָּה, כלומר להגיע אליו. עכשיו שיואב סוף סוף מגיע, אבשלום מבקש ממנו להיות השליח שלו אל דוד המלך. הוא שואל מתוך ייאוש לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר. אבשלום מסביר ליואב שאין שום טעם בכך שהחזירו אותו לירושלים אם לא נותנים לו להיפגש עם המלך. הוא אפילו מכריז ט֥וֹב לִ֖י עֹ֣ד אֲנִי־שָׁ֑ם, כי כשהיה רחוק בגלות בגשור הוא חי בשקט, ואילו עכשיו בירושלים הוא סובל מבושה גדולה כשכולם יודעים שאבא שלו מסרב לראות אותו. בגלל המצב הקשה הזה, אבשלום מציב דרישה ברורה: וְעַתָּ֗ה אֶרְאֶה֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ. הוא רוצה שהמלך יקרא לו למשפט כדי להשמיע את ההסבר שלו. אבשלום מוסיף וְאִם־יֶשׁ־בִּ֥י עָוֺ֖ן, כלומר אם עשיתי חטא. הוא מתכנן להסביר לדוד שהוא לא פגע באחיו אמנון סתם כך, אלא בגלל שאמנון עשה מעשה חמור ופגע מאוד באחותם תמר. אבשלום כל כך מיואש, שהוא אומר שאם אחרי שיסביר את עצמו המלך עדיין יחשוב שהוא אשם, אז וֶהֱמִתָֽנִי. הוא מעדיף שהמלך יעניש אותו בעונש הכי חמור שיש, מאשר להמשיך לחיות ככה בבושה ובריחוק.